סיכום צעד ראשון – להודות בבעיה
בשבועיים האחרונים עסקנו בצעד הראשון, הצעד בו אנחנו מודים בכך שההתמודדות לבד מול התאווה היא למעלה מכוחנו ואנחנו צריכים עזרה. לפעמים אנחנו נרתעים כשאנחנו שומעים חברים משתמשים במושגים כמו “חוסר אונים” או “התמכרות”, אבל כל אלו הם רק שמות נרדפים לתאר מצב שבו חסר לנו כח ואנחנו צריכים עזרה.
זה מצב שאנחנו מכירים מהרבה מקומות אחרים בחיים ולא מופתעים ממנו, ואין סיבה שנהיה מופתעים כאן. כשיש לנו בעיה ברגל אנחנו הולכים לרופא, כשיש לנו בעיה עם הרכב אנחנו הולכים למוסך (ולא מנסים לבד), כשיש לנו משפט אנחנו פונים לעורך דין. אלו הם מצבים שגם אותם ניתן לתאר כ”חוסר אונים”, כי חסר לנו כח, ולכן אנחנו פונים לאחרים לקבלת עזרה. כמובן שבכל אחד מהמקרים האלו, בפרט במקרים הקשים, אנחנו פונים לאלוקים שיעזור לנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות גם כאן.
להודות בכך שחסר לנו כח זה לא בושה. מדובר בשינוי גישה שבה במקום להתעקש ש”הפעם אצליח”, אני אומר שלמדתי מהנסיון שלי וכעת אני מוריד את הראש ונותן לגל לעבור מעליי, במקום לנסות לעמוד מול הכוח שחזק ממני.
בנוסף אנחנו כבר מבינים שהבעיה הזאת היא רחבה יותר ולא משהו נקודתי, ולכן נצטרך גם טיפול מקיף יותר. כאן אנחנו מפנימים את העובדה הזאת ומוכנים להיות פתוחים לקבל את העזרה שנצטרך לה בהמשך הדרך.
המשימה היומית
תקדיש חמש דקות למחשבה מה אומר לך צעד ראשון, ומה טוב שתסכם בכתב את המצב שלך מבחינת מה הפסדת בגלל התאווה, מה מצאת בתאווה, ומה ניסית לעשות כדי להפסיק.