אני בשנות השלושים לחיי, נשוי לאישה מקסימה ונהדרת, אב למספר ילדים, עובד בעבודה מוצלחת ומכובדת, אדם מוערך בקהילתי וגם יודע ספר. אבל כל זה הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני של המטבע נראה בדיוק הפוך מזה.
אני לא זוכר מתי בדיוק הייתה האוננות הראשונה שלי, אבל אני זוכר בוודאות שגיליתי אותה לבד, בלי לדעת אפילו שמדובר ב”עבירה” או מעשה אסור וזה היה כשהייתי בסביבות גיל 11 או 12.
הדבר שהכי מדהים אותי הוא שלקח לי שנים רבות אחר כך עד שגיליתי את סודות המין, אבל תמימותי לא הפריעה לי להיות מכור לאוננות. זה היה המפלט שלי, המרדים שלי, או במילה אחת: סם. למדתי בישיבה והייתי תלמיד מצטיין אבל בתוך ליבי היה משהו שכרסם בי ללא הפסקה. הרגשתי שקרן וצבוע כשמצד אחד אני לומד ומתפלל ומצד שני אני עובר במזיד שוב ושוב על איסור חמור, מה שגרם לי לצמוח במקביל בשני מישורים הפוכים: מצד אחד ניסיתי לפצות את עצמי יותר בלימוד ותפילה, ומאידך ברחתי יותר אל התאווה בכל פעם שנכשלתי.
לא אשכח לילה אחד, הייתי בערך בן 13 ואחרי האוננות הרגשתי רע במיוחד. התחננתי לה’ שיעזור לי ונשבעתי שלא אחזור על המעשה יותר לעולם. כאשר למחרת אוננתי שוב – ידעתי שמשהו לא בסדר. הפרדוקס היה כואב: אני רוצה בכל מאוד להפסיק – אבל פשוט לא מסוגל.
פעם אחת אפילו נתפסתי. אין צורך לתאר את גודל הבושה והפחד. הייתי בטוח שזהו, הגעתי לתחתית וכעת אין סיכוי שאחזור על זה. נקראתי לשיחת הבהרה במשרדו של ראש הישיבה, אדם שמוערך עליי מאוד (גם כיום). הוא שוחח איתי באריכות ונתן לי סדר תשובה, אבל זה החזיק לתקופה קצרה מאוד. ובפעם הזאת כמו בכל פעם אחרת, כאשר חשבתי שהגעתי לתחתית – הסתבר שאני רחוק מאוד משם.
באותה תקופה גיליתי את האינטרנט, ועולם חדש של תאוות ופנטזיות נגלה לעיניי. למכורים כמוני אין צורך לספר איך נראו השנים האלו בהן אני מתבגר ומתחיל לחשוב על חתונה, כאשר אני נאבק שוב ושוב ותמיד – אבל תמיד – נכשל במאבק מול עצמי.
באותה תקופה גיליתי את האינטרנט, ועולם חדש של תאוות ופנטזיות נגלה לעיניי. למכורים כמוני אין צורך לספר איך נראו השנים האלו בהן אני מתבגר ומתחיל לחשוב על חתונה, כאשר אני נאבק שוב ושוב ותמיד – אבל תמיד – נכשל במאבק מול עצמי. כך עוצבה האישיות שלי, כשהיא מוזנת משתי המקורות ההפוכים כל כך: הרצון להפסיק מחד, והתאווה והתשוקה מאידך.
הניסיונות להפסיק לא הפסיקו אף פעם. כל פעם הייתה “הפעם האחרונה”, וכל פעם ניסיתי להלחם בעצמי בכלים נוספים מארסנל הכלים שהכרתי: יותר תורה, יותר תפילה, יותר תשובה, יותר צדקה ועוד ועוד. אבל למרבה הצער – דבר לא עזר. זה לא שלא ניסיתי, זה לא שלא רציתי, אלא שלא יכולתי. זה היה חזק ממני, וכאשר התאווה תקפה אותי, זה היה גל עצום ששטף אותי בלי להותיר לי שום סיכוי.
ואז גיליתי דבר נוסף. גיליתי שאני צריך כל הזמן מינון גובר והולך של התאווה שלי. פשוט “התרגלתי” כל פעם למינון של הסם הזה, וכדי שהוא יהיה אפקטיבי הייתי חייב להגביר את המינון עוד ועוד.
בערך בתקופה הזאת, כאשר האינטרנט כבר עבר לקו מהיר והסרטונים כבשו את מוחי וליבי, “ידעתי” מה הפתרון למצבי: חתונה. אם רק תהיה לי אישה אמיתית, לא אצטרך את כל הזבל הזה במחשב.
היה נראה כאילו ה’ שמע את תפילתי, והוא זימן לי שידוך מצוין של בחורה נאה מבית טוב, חכמה וטובת לב, ובקיצור: בדיוק מה שאני צריך כדי לחתום את הפרק הזה מאחריי לנצח. אוי, כמה שטעיתי. מי יכול היה לשער שעוד לא הגעתי אפילו לחצי הדרך?
התחתנתי, והחודשים הראשונים עברו עליי באופוריה. ההתמכרות הסכימה לחכות בצד ולהמתין, אבל לא כדי להיעלם אלא כדי לחזור עם דרישות חדשות. לא הבנתי איך זה קורה לי. לא הבנתי איך יכול להיות שאני בכלל חושב על נשים אחרות, בזמן שאני אוהב את אשתי בכל ליבי. חשבתי שבטח אני משוגע. אבל מאז החתונה אפילו שמירת העיניים ברחוב נהייתה משימה הרבה יותר קשה מאשר קודם לכן.
תקופה לא ארוכה אחרי החתונה אשתי גילתה במחשב שלי ממצאים מזעזעים. בחלומות השחורים ביותר שלה לא חלמה שבעלה צופה בפורנו בזמן שהיא מחוץ לבית. זה היה פשוט לא מתקבל על דעתה, והאמת היא שזה גם לא התקבל על דעתי. כמה שהיא הייתה בהלם – כך גם אני הייתי בהלם. לא רציתי להיות שם, לא רציתי לצפות בתמונות האלו, אבל היה כוח שחזק ממני עשרת מונים שפשוט הכריח אותי לעשות את זה. כמה שניסיתי להתנגד – הכוח רק התחזק וגרר אותי לשם.
עברנו תקופה לא פשוטה, כאשר הרב שלי והרבנית של אשתי מעורבים עמוק בתהליך. שיחות נפש, הסברים ועוד, אבל גם הפעם הרבנים החשובים פספסו את הענין. לא רציתי לבגוד באשתי. היה לי טוב איתה. זה היה ענין אחר לגמרי: לא יכולתי להפסיק.
זה החזיק תקופה קצרה, ואחר כך פשוט נזהרתי יותר, עד שאשתי תפסה אותי פעם נוספת. ושוב אותו סיפור: הרב שלי, הרבנית שלה, שיחות עומק וכן הלאה. אני זוכר במיוחד שיחה אחת עם הרבנית שלא הבינה איך אני יכול לקחת את זה באדישות כזאת. היא רצתה לראות אותי מזועזע ולא הבינה מדוע זה לא המצב. אמרתי שאני לא מאמין שזה יעזור, והיא הייתה בהלם וטענה שאם רק אזדעזע כראוי מהבגידה – אין סיכוי שאחזור על הטעות. הסכמתי לכך אבל בתוך ליבי ידעתי אחרת. ידעתי שלא משנה מה שאעשה וכמה אומר לעצמי שאני בוגד – אני אהיה שוב בזבל במוקדם או במאוחר.
ואז הגיתי רעיון: אהיה בקשר רציף עם הרב ואעדכן אותו בכל עליה או ירידה. באחת השיחות שאלתי האם יש סיכוי להפסיק והרב לא הבין את השאלה: ברור שאפשר! הרי אתה נשוי, אז פשוט תסתפק באשתך. אוי, הלואי שהייתי יכול…
הפעם זה היה טוב, וזה החזיק כמעט שנה. אבל כאשר התפרקתי בסוף השנה, הנפילות כבר הפכו למפולת. ידעתי שאני מסכן את כל החיים שלי ולא יכולתי לעצור. זה לא שלא היה אכפת לי. אוהו כמה שהיה אכפת לי. כל פעם כשהייתי חוזר הביתה הייתי מסתכל על אשתי והילדים ומשתגע. איך אני יכול לעשות להם את זה? והרבה יותר חשוב מזה: למה אני צריך את זה בכלל כשיש לי כזאת משפחה נפלאה וחיים מאושרים?
אבל לא יכולתי להפסיק. וכמו שכבר למדתי בעבר, המחלה שלי היא ממאירה ואף פעם לא עוצרת והיא המשיכה להחמיר עוד ועוד.
זהו, הגעתי לתחתית. לא יכולתי יותר לחיות בצורה הזאת. אחרי כל נפילה הייתי מרגיש שהשמים נפלו עליי ואין טעם יותר בחיים. הייתי מסתובב סהרורי כשהראש והלב חצויים: בחצי אחד עוד ניסיתי לצאת מהטירוף, ובחצי השני ידעתי שאין לי סיכוי. אלו החיים שלי והם ייגמרו במוקדם או במאוחר כשאשתי תתפוס אותי שוב. נהייתי אפטי ואדיש. הרגשתי שהסוף מתקרב במהירות ואין לי שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות אותו.
אבל לאלוקים היו תכניות אחרות בשבילי. אני לא יודע באיזו זכות הוא החליט להציל אותי. לא עשיתי שום דבר מיוחד שהגיע לי לקבל ממנו את החסד הזה ובכל זאת זה התרחש. סתם כך, בלי שום הודעה מוקדמת. יום אחד נכנסתי לאתר אינטרנט והייתה שם הרצאה בנושא האינטרנט. דיבר רב צעיר שסיפר על אברך שמכור לתאווה. זה היה העתק כמעט מדויק לחיים שלי: אוננות בגיל צעיר, ניסיונות בלתי פוסקים להפסיק, נישואין, וכן הלאה. עד כאן האזנתי בחצי אוזן, כיון שלא היה בדברים חידוש, אבל פתאום נדרכתי: לנואם המוכשר הייתה בשורה! הוא טען שיש דרך החוצה ושישנם כלים לצאת מהעבדות.
למחרת כבר קיבלתי ממנו פרטים של פסיכולוג מומחה בתחום, ובתוך מספר ימים הגעתי לפגישה הראשונה. אחרי שעה של שאלות קשות קיבלתי סוף סוף את “הבשורה” הכי גרועה והכי משמת ששמעתי: אתה מכור! שמחתי כי סוף סוף היה שם לבעיה שלי. סוף סוף ידעתי למה אני לא יכול להפסיק למרות שאני כל כך רוצה.
הפסיכולוג המליץ לי על תכנית שניים עשר הצעדים, ואני שהייתי בתחתית הבור הייתי מוכן לעשות הכל כדי לצאת מהבוץ. לא שאלתי מהי הקבוצה ולא מה הם הצעדים. שאלתי רק: איך מצטרפים?
זהו, מאז אני כאן. למדתי שאלוקים אוהב אותי ושהוא נמצא איתי כל רגע מהחיים שלי. למדתי שהיחיד שיכול לעזור לי הוא אבא שבשמים, ומסרתי לו את החיים שלי. עכשיו אני עובד כל יום “רק להיום” להישאר נקי, ומשתדל להעביר את מה שאני יודע על התמכרות לחברים נוספים.