אלוקים נתן במתנה את החיים וההחלמה

“אני לא יודע כמה זמן בדיוק לא חטאתי, אבל אני יודע דבר אחד – זה לא הרבה זמן. בפעם האחרונה גם השארתי את התמונות במחשב והסתכלתי על תמונות אלו. איך הגעתי לכך? אני יושב וחושב לעצמי על השאיפות שיש לי, אני קורא את כל הדפים שכתבתי, הרשימות והמספרים, והמום – איך הגעתי לכך? איך? מתי? איפה איבדתי את עצמי כך שהגעתי לטומאה הזו? איך אני אזכור את הזמן הזה? כמה תמונות של עצמי חוטא יש לי בזיכרון של חמש השנים האחרונות?”

(תשעה באב, גיל 16, מתוך אוסף הווידויים שלי).

בחרתי לפתוח את סיפורי בקטע זה, המצוי על דף חרוך שניסיתי לשרוף אחרי החתונה כשחשבתי שהכול מאחורי. דף אחד מני רבים מתוך ‘תיקיית האשמה’ שלי, תיקייה בה שמרתי את הדפים בהם ביטאתי את מה שאף אחד לא ידע, מיהו אני באמת.

אבל אני מקדים את המאוחר, ברשותכם אחזור אל תחילת הדרך.

אני זוכר את הילדות שלי כתקופה מאושרת. היה לי טוב בבית הספר. חריצותי והצלחתי בלימודים עזרו לי להיות חביב של המורים, שליטתי בכדורגל עזרה לי להיות מקובל בין החברים בכיתה. ההורים שלי אהבו אותי והעניקו לי הרבה תמיכה אהבה ויחס. אלא שמתחת לפני השטח, אני יכול לומר כיום, כבר בצבצה תכונת האופי שהעמיקה יותר מכל את הקרע בנשמתי – הצורך שלי לרצות את הסביבה.

אי שם בכיתה ו’, אני זוכר שחברים התחילו לרמז בצחקוקים על כל מיני דברים. לא קלטתי עוד במה מדובר, אבל אני זוכר כבר אז איך הרגשתי את המשיכה הסקרנית וההתרגשות מחד, ובמקביל את הדחייה, הפחד, והאשמה.

אני זוכר את ההתרגשות המלווה בפחד בה קראתי את הערך ‘מיניות’ באנציקלופדיה בבית של חבר. בתקופה ההיא, בלא קשר להתרגשות המינית שלי, האוננות מצאה אותי. בהתחלה זו הייתה מעין סקרנות של מתבגרים, עוד לא הרגשתי את הצריבה של האשמה. הסקרנות דחפה אותי לחפש איך ‘לעזור’ לאוננות, אילו תמונות, אילו קטעים בספרים. אשמה אמנם לא הייתה שם, אבל הייתה הסתרה. הייתה בושה: מצד אחד, אני נתפס במשפחה כילד טוב, ובין החברים כאחד מהיראי השמיים, ומצד שני – אני בוהה בהתרגשות בפרסומות בתמונות לא צנועות.

באותה התקופה, עדיין היה ברור לי מי אני. אני בחור נחמד, חביב של המורים, אוהב ספורט, לא עושה צרות בבית, משתדל ללמוד כמו שצריך, ו… אה, כן, ומדי פעם רץ לקומה של ההורים, מחפש בלהיטות איזה תמונה מהעיתון שהם השאירו אצלם בחדר, או איזה קטע ‘גס’ מהספרים שאימא שלי הקפידה לא להוריד לסלון, עושה מה שעושה, שוטף ידיים, וחוזר לחיים. פתחתי מעין ‘סוגריים’ זמניים באישיות, זה לא היה כל כך מטונף כמו שזה נהיה עם הזמן, זה היה סוג של אטרקציה – אפילו משהו מרגש. הרגעים שאחרי, באותם הזמנים לוו יותר בתחושת פחד (מה יקרה אם בדיוק אתפס עם היד במכנסיים או משהו כזה). תחושת התיעוב צמחה מאוחר יותר.

בלא לשים לב, נעשיתי אובססיבי. ‘נוהל האוננות’ שלי נעשה קבוע. האובססיביות יצרה והעמיקה את הפיצול.

אותו פיצול שהעמקתו רצחה את נשמתי ככל שעבר הזמן.

זיכרון אחד אותו אני זוכר כיום שחור, נמצא אי שם בגיל 14. ההורים לא היו בבית. באחת מקלטות הווידאו שהיו בבית, בסוף תוכנית ילדים, ההורים כנראה הקליטו איזה סרט ישראלי שהייתה בו סצנה פורנוגראפית אמיתית. הגעתי אליה בטעות, אבל כשזיהיתי אותה, נפלתי מיד בפעולה חסרת מעצורים. זיכרון זה נקשר אצלי לראשונה עם הצעקה. איך? לעזאזל, איך אני יכול לעשות את זה? מי אני? הרגשתי מצוקה, הרגשתי כאילו תקעתי לעצמי סכין בלב. מספר דקות לאחר מכן, עם ניגוב הידיים, ניגבתי את ספיחי הרגשות הקשים, וחזרתי להתנהל כרגיל.

קשה לי להעלות על הכתב את תחושת האשמה שחשתי כשהקלדתי לראשונה את המילה ‘סקס’ במנוע החיפוש. הישירות של החומרים שהציפו אותי הממה אותי לגמרי. אני זוכר שהדפסתי את התמונה ההיא, המפורשת, במדפסת צבעונית והלכתי לשירותים. אני זוכר כיצד ברגעים שאחרי שרפתי את התמונה במצית, אחרי שקרעתי אותה לגזרים פיסה פיסה, מרגיש בפעם הראשונה את הרגש שמלווה אותי עד עצם היום הזה – גועל. הרגש הזה, המלווה בזעקה – ‘איך’? איך לעזאזל? למה? מה קורה איתי? למי אני הופך להיות?

הכאב התעצם. למדתי לבכות. התחלתי לפנות אל אבא שבשמיים. כתבתי אליו, התחננתי אליו. בשלב הזה, התחלתי לכתוב ווידויים. מלאי דמע. אני זוכר איך במעין ילדותיות, אני, חביב המורים, שמעולם לא קיבל עונש של ‘להעתיק’, כתבתי מאה חמישים פעם – ‘אסור להשחית זרע לבטלה’. הדף הזה שמור אצלי עד היום, והוא לא יבש.

אחד מדפי היומן שלי מאפיין תקופה זו:

“חוזר הביתה מוקדם מהצפוי. אומר שלום לאחותי, עולה למעלה, ובן רגע נתקף. מפעיל את המחשב, יודע שזה לא בסדר, אבל… כמה פעמים עוד הכאב הזה יהרוס את חיי ונשמתי? יושב על הכיסא השחור. המחשב נידלק. בודק שאימי או אחותי לא נמצאות בטווח ראייה, ומדליק את האינטרנט. צריך כיסוי אז פותח איזה אתר מוזיקה. בן שנייה נכנס לאתר סיפורים ארוטיים, סיפורים מומלצים, ומתחיל. מדליק תוכנת שיתוף קבצים, מוצא כמה הורדות, לבסוף מדליק. רואים שם… והכל נגמר. 20 דקות, והכל נגמר. מכבה והולך להתקלח, מודע לכתם על מכנסיי.

ומי שיגיד לי שזה לא היה סתם אני…חטא, פספוס, ירידה, התרסקות, תשובה. [וכאן מופיע באותיות גדולות]: שבע ייפול, וקם, וקם, וקם. ”

(אי שם בגיל 15, מתוך אוסף הווידויים שלי).

לא הייתי יכול לבקש עזרה, הרי אני מצליח חברתית ולימודית, מוכשר, וירא שמים. לבקש עזרה על ‘זה’? ‘אני’? נשארתי לבד. ניסיתי לחזק את עצמי, קראתי הרבה על החטא הזה, ניסיתי להאמין, ניסיתי לראות את זה כאתגר. ניסיתי באמת לחזור בתשובה. העובדה שלא הצלחתי לעצור למרות הרצון הנחוש, למרות הבכיות, למרות התפילות, גרמה לי להיכנס למעין מרירות כזו, התשובה הפכה להתרסה עצמית – צעקתי כנגד עצמי ‘אני יכול’, ‘אני אצליח’ ‘אני אקום’, אבל עמוק בתוך הלב כבר לא האמנתי.

“היום השחתתי זרע. אחרי שסיימתי מסכת. בעצם גם לפני 4 ימים. בעצם גם לפני 5, 7 ימים, וכן הלאה.

יש לי כל כך הרבה תמונות של עצמי, במצבים כאלה או אחרים, על הבטן, על הגב, עיתונים, ספרים, טלוויזיה, מול המחשב, עוד פעם מול המחשב, בחדר, באמבטיה, מול הטלפון, והפלאפון, ועוד אחת ועוד אחת, אחורה בזמן עד… עד…

למה? למה? למה? מה מפתה אותי? מה מושך אותי לגופניות הצרופה, הבהמית? מה מניע אותי להרוג זרע קודש? למה הרצון שלי לא מספק חזק כדי לעצור אותו? מה צריך לעשות כדי שהוא יהיה חזק?

ה’! סלח לי! אני כולי מלא חטאים. אלוהים! אנא, אני, בתוכי נשמתי, רוצה לעבוד אותך באמת. אני רק מלא קליפות, מכוסה פצעים, שבור וחסר רצון חזק. רק מהשעות בפלאפון בזבזתי יום שלם וכ150 שקל להורים. עזור לי, אלי, רחם עלי, ולא כי מגיע לא אני מביא על עצמי את הצרות. היום אני הייתי היוזם. לא איזה גירוי חיצוני או תשוקה פתאומית. ה’, אני כבר קילומטרים מתחת להר, עזור לי לטפס לפחות לגובה 0”

(אי שם בגיל 16, מתוך אוסף הווידויים שלי).

ועדיין, למרות הכל, החיים החיצוניים שלי תפקדו. למדתי והצלחתי מאוד בלימודי קודש ובלימודי חול. התאווה התפשטה. צ’טים, השיחות המוקלטות הפכו לשיחות חיות, הקריאה הפכה לכתיבה. מה שלא העליתי להעלות על דל מחשבתי בחיים הנורמליים נעשה לדבר שבשגרה בחיי האמתיים.

אחרי הבכי באה ההחלטה, בנחישות, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם אני באמת אשתנה. לפעמים זה החזיק. לפעמים עצרתי אפילו באמצע. אבל היכן שהוא בירכתי המוח הידיעה מי אני באמת חיסלה כל תקווה. הרגשתי לכוד. הדימוי העצמי שלי נהרס עד לשורשיו. פחדתי. הרגשתי שאני אדם מגעיל, לא העליתי על קצה דעתי לספר למישהו, לחשוף מי אני באמת, לחשוף את הבהמיות, את השקר שאופף את חיי, את הזיוף? הרגשתי מרוקן. בודד. מיואש.

באותה התקופה החלטתי שאני לא יוצא עם בנות עד שאני מסיים עם ‘זה’. אלוקים האיר לי את פניו. בששת החודשים בהם יצאתי עם אשתי והתחתנתי איתה, נפלתי רק פעם אחת, וגם היא הייתה רק בתחילת הקשר. אין לי הסבר, רק הכרת הטוב.

זכור לי כיצד ביום הכיפורים של אותה השנה, שהיה עוד בתקופת הנקיות, במקום לכתוב את הווידוי הארוך על כל חטאי החוזרים ונשנים, כתבתי רק 4 מילים: “נשוי; בחוץ; תודה; אמן“. באותו ערב יום הכיפורים, יצאתי לשרוף את יומן הוידויים שלי במעין פרידה רשמית מהתאווה. אלוקים עדי – הדפים פשוט לא נשרפו, רוח כיבתה את האש, ונגמרו לי הגפרורים. ראיתי בכך סימן והשארתי את הדפים החרוכים. רק כיום, בתוכנית, אני מבין את עוצמתו של הסימן.

כמו שאפשר לנחש. זה לא החזיק. הנפילה הראשונה הותירה אותי מרוקן. בוגד! מה אתה עושה, לעזאזל, אתה בוגד בה, אתה מבין? בוגד? ממש בוגד!” דקרתי את עצמי בניסיון לחזור בתשובה. האובססיה התחילה לחזור. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל בשלב זה כבר לא הייתה לי בחירה.

אני זוכר כיצד החברותא שלי הודיע באחד הבקרים שהוא לא יהיה, וכעבור שתי דקות אני מוצא את עצמי רץ כל עוד רוחי בי לבית, ומתכנן כיצד אוכל לנצל את הזמן עד לשיעור של הרב בסוף הסדר. ההכחשה הפכה להיות חלק משגרת היום יום שלי. לאחר תקופה של קריסה ממושכת הבנתי שאין ברירה. אני חוסם את המחשב.

אז התחילה תקופה הזויה שבה בכל פעם הייתי חוסם את חלק האינטרנט שבו נפלתי, וברגע שהייתה לי ההזדמנות הייתי מוצא פרצה חדשה. באותה התקופה כבר ידעתי על התכנית של 12 הצעדים, אבל בכל פעם שהיה לי זמן הייתי עסוק, למדתי תורה, אין לי זמן כרגע להיכנס לפורום, אולי מאוחר יותר… כך אמרתי לעצמי בהכחשה מוחלטת.

הקריסה הסופית שלי דחפה אותי להיכנס לפורום. אני זוכר את עצמי קם בשתים בלילה לשירותים, הרוג מעייפות, ופתאום זה מכה בי – מצאתי דרך לעקוף את החסימה במחשב של אשתי. אני זוכר כיצד אני מתחיל לצפות בסרט באורך מלא, בלא לדלג. לא היה לי כוח, הייתי עייף, לתאווה לקח זמן להתעורר, אבל לא הייתי יכול לעצור. הזמינות, האופציה, התגברה על כל היגיון.

יום לאחר מכן, הסתמיות וחוסר הטעם בה איבדתי שליטה הכו בי. נכנסתי לפורום. יומיים לאחר מכן, נפלתי שוב. כתבתי בפורום את ההודעה הבאה:

“אתמול נפלתי. על פירצה קטנטנה. למה לעזאזל הK9 חוסם רק 99%, למה אני מצליח למצוא את האחוז שלא חסום?והוא עוד שלח לי עזרה, טלפון מחבר טוב בדיוק בזמן. אבל לא. אני מתעלם.

אני זוכר את המצוקה של אותם הזמנים. כבר התחלתי לעלות על הרכבת, הבנתי שיש דרך, התרגשתי מסיפורים של אנשים אחרים. עוד לא היו אז קבוצות טלפוניות אבל הפורום היה פעיל ויומיומי. ביליתי בו הרבה זמן. למה זה קרה?

מפתיע שדווקא נפילה זו, שהייתה שגרתית יחסית, שברה אותי מספיק על מנת שאוכל להתחיל לצעוד.

שם, קיבלתי את ההבנה שאני לוקח איתי עד היום – הבעיה אינה שהאינטרנט לא חסום. אני באמת יכול לפרוץ כל חסימה שארצה. הבעיה היא בי. אני הבעיה. אי אפשר יותר להכחיש. זהו. משלב זה, הקואורדינטות של החיים שלי השתנו. הבנתי שאין ברירה. אי אפשר יותר לקוות שהדברים יעברו לבד, אם רק… צריך באמת לקחת את עצמי בידיים.

אני חייב להודות שההבנה הזו הייתה כואבת. להסכים להזדהות עם התווית של עובד על ‘שמירת העיניים’? להסכים לקבל את העובדה שאכן, לא משנה מה אנסה לעשות ברגעים של צלילות, יהיו רגעים אחרים, ובהם אין לי שליטה? זה היה כואב.

אני זוכר מאותה התקופה בעיקר פחד. הרבה פחד. פחד לדבר בטלפון, פחד להזדהות. פחד שיכירו אותי. פחד במפגש הראשון, שאסמיק מבושה ברגע שיראו שגם אני ‘חלק מהבעיה’. פחד מאשתי. כיום אני מבין שהפחד המרכזי שלי היה – לקבל את העובדה שאני אכן צריך טיפול שורש, ולא סתם טיפול שורש במידת הגאווה או הכבוד, טיפול שורש בנושא שאני חושב שהוא הנושא הכי מגעיל בעולם – בצפייה שלי בפורנוגרפיה. להסכים לדבר על זה, זה כואב. מפחיד. מאיים. מלחיץ.

בחסדי ה’, התחלתי לעבוד. באותה התקופה אלוקים העניק לי ‘זמן של חסד’ – מכיוון שהעבודה שלי לא הייתה מתוך עמדה של כניעה מוחלטת, את זו קיבלתי רק כעבור כחודשיים, לאחר ששמעתי באוזני, בקבוצה חיה, את סיפורו של חבר ותיק, והבנתי לאן הגעתי ולאן אני עלול עוד להגיע אם לא אטפל בעצמי כעת.

באותם השבועות הצעד הראשון שלי הלך ותפח, הרגשתי חסר אונים. הרגשתי שאיבדתי שליטה לחלוטין, שאני יכול להיגרר לכל תהום אפשרית, ומשם – באמת לא יהיה מוצא. יתר על כן, הרגשתי שעמוק בתוך הלב, כשיגיע הגל – אני ארצה ללכת לכל תהום אפשרית כדי לספק אותו, ומול הרצון של עצמי – בטוח לא יהיה לי מוצא. כן. אני יכול להגיע עד לשם.

אני מכור. נקודה. זו תעודת הזהות שלי, אולי אפילו השליחות שלי כאן בעולם. אין ‘מקום אחר’ אליו אני אמור להגיע. אלוקים רוצה אותי חלש, מתחנן, מבקש, עוסק בשפיר ושליה. את המלאכים והספירות הוא השאיר למישהו אחר. ממני הוא רוצה רק דבר אחד פשוט – להיות שפוי.

קשה לי לתאר את עוצמת המצוקה שחשתי באותם השבועות. נשברה אצלי חומה, חומה מוסרית-ערכית אשר חשבתי שהיא בלתי חדירה נעלמה לחלוטין מעולמי הנפשי. הייתי שם חסר הגנה, נבוך, מבויש, מפחד, אשם. ואז, סוף סוף, אפשרתי לאהבה של הקבוצה ולאהבה של אשתי לשטוף אותי.