להיכנע כדי לנצח

אם אנחנו חסרי אונים מול התאווה, או אם אנחנו מודים בכך שבעצם לבד לא נצליח להתמודד עם זה, מה המשמעות המעשית מכך? הרי ברור שהתוצאה שכולנו רוצים להגיע אליה היא אותה תוצאה, בין אם אנחנו הולכים בדרך של מלחמה ובין אם בדרך של כניעה, אז מה ההבדל בין שתי הדרכים האלו?

השתמשנו בדוגמא על אדם שעומד על החוף ומנסה להתנגד לגלים ששוטפים אותו, אבל גם אם הוא מצליח לשרוד גל אחד או שניים קטנים, כשמגיע הגל החזק – הוא נופל, כיון שהגל חזק ממנו. הוא מנסה שוב ושוב להתנגד לעוצמה ולהפעיל יותר כח אבל זה לא עוזר.

אבל מגיע רגע בו הוא מסתכל על המצב ומבין: חסר לו כוח ואין ברירה אלא להודות בכך שהגל חזק ממנו. זה כמובן לא אומר שהוא מתייאש וטובע אלא להיפך – כעת הוא מבין שאולי הגישה שלו היתה לא נכונה, ובמקום להילחם עם הגל, הוא צריך להוריד את הראש כאשר הגל מגיע, ואולי בכלל במקום לנסות עוד פעם לבדוק אם הוא חזק יותר מהגל, זה הזמן לצעוק ולבקש עזרה.

זה הסיפור שלנו. כל השנים ניסינו לעמוד מול הגל של התאווה, אבל זה היה חזק מאיתנו ונפלנו. כעת, כאשר הגל מגיע, אנחנו מודים בכך שזה גדול עלינו ומורידים את הראש כדי לתת לגל לעבור מעלינו, וכמובן פונים לבקש עזרה מאחרים ומאלוקים.

אז נכון, האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להילחם או לברוח, אבל כאן אנחנו לומדים שיש דרך שלישית. כאשר אדם נקלע למערבולת בים, באופן טבעי הוא נאבק בה כדי להשתחרר, אבל ככה הוא יטבע. אין דרך לנצח את הכוח של המים, ורק אם הוא מכיר בזה ומצליח לשנות את הגישה שלו, הוא יכול להיכנס למערבולת בצד אחד ולצאת בצד השני.  כמובן שאצלנו זה לא בדיוק אותו דבר כי אנחנו לא יכולים רק “לזרום” אם המערבולת, אבל השינוי גישה הוא הצעד הראשון שאנחנו חייבים לעשות כדי להפסיק להיאבק ובמקום זה להמשיך לצעדים הבאים של בקשת העזרה ואז גם נצליח לצאת מהמערבולת בשלום.