כמה טוב שנפגשנו…
אנחנו נמצאים בקבוצה הטלפונית בדיוק בקו התפר שבין סיום שלושת הצעדים הראשונים, לבין תחילת העבודה על פגמי האופי מהצעד הרביעי והלאה. בהשגחה פרטית, בדיוק בזמן הזה התקיים הכנס השנתי החמישי, וחלק גדול מחברי הקבוצה הטלפונית השתתפו, מה שכמובן גרם לחיבור חזק הרבה יותר בין המשתתפים שכעת לא רק מכירים אחד את השני בקול וכינוי אלא גם נפגשנו במציאות.
אבל למה צריך בכלל להיפגש ומה זה מוסיף?
ישנן סיבות רבות וטובות לכך, אבל היום נתמקד בסיבה מרכזית אחת. כאשר אני מגיע לכנס ופוגש חברים שמקבלים אותי כמו שאני, עם הבעיות שלי, עם החוסר אונים שלי מול הנפילות ועם זה שאני לא מושלם, אני יכול להסתכל עליהם ולראות את דמותי משתקפת כמו במראה, ואז לקבל את עצמי.
אחת הבעיות המרכזיות שלנו היא חוסר היכולת לקבל את עצמנו, אחרי שנים רבות כל כך שבהן אנחנו פועלים נגד כל מה שאנחנו רוצים או מאמינים, וקשה לנו להאמין שאנחנו ראויים, טובים ומקובלים. אבל כשאנחנו מגיעים לכנס ואנחנו רואים כל כך הרבה אנשים נורמליים שסובלים בדיוק כמונו, והם מקבלים אותנו כפי שאנחנו, זה נותן לנו את ההזדמנות והאפשרות לקבל את עצמנו.
המשימה היומית
בין אם היית בכנס ובין אם לא, בין אם אתה הולך לקבוצה ובין אם לא, תנסה להשתמש בתגובות של חברים אחרים שמתמודדים בעצמם, בתור מראה ליחס שאתה צריך לתת לעצמך. אם חברים אחרים יכולים לקבל אותך כפי שאתה – גם אתה יכול.