מה עושים עם הריקנות?
די ברור שאחד הטריגרים החזקים ששולחים אותנו להשתמש בפורנו הוא תחושת ריקנות. בנקודה הזאת, אין הבדל ממשי בין מי שהוא מכור לבין מי שמשתמש אחת לתקופה ארוכה. יום קשה, תחושה חזקה של ריק פנימי, רצון לברוח למקום של קבלה, והנה לנו כל התנאים כדי למצוא את עצמנו עמוק בתוך עולם של פנטזיות, עמוק בשימוש אובססיסי של פורנו, שם אנחנו זוכים לרגע של שקט וקבלה. הבעיה היא כמובן שמדובר בשקט מזוייף ובעיקר עם תאריך תפוגה קרוב מאוד.
השאלה היא מה עושים עם הריקנות הזאת? דרך אחת להתמודד איתה היא לנסות למלא אותה בצורה חיצונית, ואילו הדרך השניה היא לנסות למלא אותה בצורה פנימית. לפני שהגעתי לתכנית, ניסתי את הדרך הראשונה, כאשר חשבתי שהחתונה תפתור לנו את הבעיה, או שאם אהיה עסוק מספיק זה יעזור, או שאם אעבור דירה, אמצא עבודה אחרת, אקום מוקדם, אעשה ספורט, אלמד בעיון (השלם את החסר ו/או מחק את המיותר), זה יהיה הפיתרון שלי. הבעיה היתה שזה לא עבד.
תמיד ניסיתי לשלוט בנוף החיצוני של חיי, והייתי משוכנע שעל ידי כך ייפתרו הבעיות של הנוף הפנימי שלי. כשהגעתי לתוכנית הסבירו לי שזה בדיוק הפוך – עליי לדאוג לנוף הפנימי של חיי, ואילו את הנוף החיצוני עלי להשאיר לא-להים. זה כמובן לא אומר לשבת רגל על רגל כל היום בלי לעשות כלום ולקוות שא-להים ייתן לי להרגיש מסופק, אלא שעליי לעשות את המוטל עליי עד כמה שאני יכול, אבל את הסיפוק האמיתי אני ירגיש מבפנים – אף פעם לא מבחוץ.
הענין הוא שבמשך כל השנים ניסיתי לעשות את אותו דבר, אבל לא באמת הבנתי שזה מה שאני עושה, אז לא יכולתי לדעת שמה שאני עושה – נכשל. הרגשתי ריקנות וניסיתי למלא אותה בכל דבר אפשרי, והמעניין הוא שמדובר בעיקר בדברים טובים (אם לא מביאים בחשבון את השימוש בפורנו כמובן). עזרתי לאחרים, הרמתי פרוייקטים, הצטיינתי בלימודים והייתי מעורה בחברה, אבל עדיין ריק. תמיד ריק.
מה היתה הבעיה הבסיסית שלי? כמובן, שחיפשתי את המטבע מתחת לפנס במקום לחפש אותו היכן שאיבדתי אותו. ריק פנימי לא יכול להתמלא ממשהו חיצוני. ריק פנימי מתמלא מבפנים, או במילים אחרות: ריק פנימי מתמלא מחיבור למקור כח. ריק פנימי מתמלא מחיבור לא-להים.