המסע אל עבר עצמי
מסע אל עבר עצמי. זוהי אחת המתנות הגדולות אבל גם המאתגרות ביותר שהיותי שבעים ותשעה ימים בתכנית מביאה לי עמה בכנפיה. מקרב לב ובמלוא הכנות אני מודה על כך לא-לוהים, ומתפלל ליום אחד נוסף במסע הזה.
בתחילה לא הבנתי, כיצד התכנית מציעה שינוי גישה רוחני וביחד עם זאת מצהירה על כך שהיא פונה לכל בני הדתות והאמונות השונות בלי שום כוונה או יומרה לשנות בכי-הוא-זה את אמונותיהם ודרכי פולחניהם.
אבל כעת אני מתחיל אולי להבין. התכנית בעצם מציעה לי להיכנס עמי לתוך מסע אל עבר עצמי. “עצמי” – שכל כך לא הייתי שלם איתו, שכל כך לא קיבלתי אותו, שכל כך התביישתי בו! בימי חלדי, בכל פעם שפגשתי את עצמי – מיד ברחתי. לא השלמתי עם חסרונותיו, עם מקומו במרחב, עם מי שהוא. תמיד האחר הקסים יותר, תמיד מה שהיה לאחר ומה שהוא חווה נראה היה כדבר הנכון, כדבר ההוא שאם רק יגיע אליי ימלא הוא אותי בעונג ועדן, בנכסף. הפנטזיה הייתה המפלט שעה שיצא לי לפגוש את עצמי, ועם הפנטזיה באו תמיד גם השימושים.
נדמה לי, שמה שהתוכנית מציעה לי – היא מסע להכרת עצמי: להתחיל סוף סוף להיפגש עמו ללא מורא.
אבל היי, רגע, אם זהו הדבר שאותו התכנית מציעה, איפה נכנס פה שינוי הגישה “הרוחני”?
אז זהו, שפה קבור הסוד הגדול. המסע אל עצמי חייב לעבור דרך א-לוהים, או דרך היחשפות לצורך לקבל את המציאות בתנאיה שלה.
כל עוד אאמין כי יש בכוחי לשלוט על העתיד ועל העבר ועל הווה, עלי ועל אחרים;
כל עוד אאמין שבעצם הכול מגיע לי, וכל מי שהוא איננו אני שמקבל משהו מן האושר והעושר שהעולם מציע הרי הוא לאמיתו גוזל את אותו הדבר ממני;
כל עוד אהיה משוכנע שהיחיד שקיים או שראוי מן הדין להיות קיים הוא אני
– אמשיך לפחד מעצמי. כי הרי ברור שכשאפגוש את עצמי אפגוש במציאות, שכל דמיונותיי ושגיונותיי אינם אלא כחלום פורח.
– ואמשיך לברוח ממנו אל מחוזות הפנטזיה (וממנה אל השימושים ובנות דודותיהן). כי כל האמונות הללו כמובן יכולות להתקיים אך ורק בפנטסטי, אך ורק במקומות של בריחה. במפגשן עם המציאות הן מתפרקות כחרס הנשבר.
אבל האמת שזה אפילו עוד יותר מזה. אכן, הצורך במגע ידו המושטת של א-לוהים, החיוניות של המגע הזה, נובע בראש ובראשונה מן העובדה שאחרת אמשיך להיות מרוכז בעצמי ובמחשבה שאני הוא – בעצם, בסודי סודות, במחשבותיי הכמוסות שבלב – אני הוא הא-לוהים.
אבל כאמור גם אם בדרך כלשהי אצליח להשתחרר מן הסוד הכמוס הזה שלוחש לי את ה”אמת הזאת” אי שם בתוככי נפתולי מוחי הקודח – כדי להצליח להגיע ולפגוש את עצמי, ולא להתמוטט עם פתיחת המפגש ולאבד את ההכרה, אולי אף את נשימת אפי – לשם כך אני נדרש למגע ידו האמונה של א-לוהים.
לבד? קשה לי מאוד עם כל מיני התרחשויות שבמציאות.
לבד? אני דורש ודורש וחולם ומצפה ותובע.
לבד? קשה לי מאוד עם חסרונותיי, עם מה שיש לי, עם מה שאין לי. ולפגוש את כל אלו לבד, בחושך, זה לא נעים!
אבל כשא-לוהים מגיע יחד לפגישה שלי עם עצמי, הרבה יותר קל. כאשר אני מתרגל (במ”ם סגולה) ומיתרגל לבטוח בו, למסור את עצמי לניהולו, כאשר אני לומד לקבל את תכנוניו עבורי יהיו אשר יהיו; כאשר אני לומד להבין שאני הוא אני, אבל לא א-לוהים – אז יותר קל לי לפגוש את עצמי ולהכיר אותו סוף סוף. פתאום אני לא צריך להיות מושלם, ופתאום יכול להיות שגם אני טועה, ושלא כל אשר מתחשק לי אני אכן אמור לקבל. אז אני יכול לקבל את עצמי על בעיותיי, על כל הדברים שאולי הייתי רוצה שיהיו לי ולא יהיו. כך א-לוהים ברא אותי, וזה בסדר.
והעיקר להיות עוד יום אחד נקי. אנא אלי!