על מחר נדבר מחר
במשך זמן הייתי משוכנע שההתמקדות בהיום היא בלוף, סוג של קונץ חדש בו אני עובד על עצמי, הרי המציאות היא שיש לי מחשבות הלאה, יש דברים המצריכים תכנון מוקדם, אבל כל פעם ששאלתי את הספונסר שלי שאלה שנגעה למחר, הוא אמר לי: “על מחר נדבר מחר”…
נודניק אמיתי, אני, ישבתי וחשבתי אלו שאלות יש על מחר שחייבים לענות עליהן היום… דברים אמיתיים, מה יקרה אם… לא עזר לי, הוא קורץ מאותו חומר (משובח) כמוני, חייך ואמר, לא יודע מה לומר לך, לא מבין בזה, אולי תשאל מישהו אחר…
התרגלתי לזה לאט, הפסקתי לשאול אותו שאלות שלא קשורות לכאן ועכשיו, בהתחלה רק כי הוא לא היה עונה, בהמשך כי באמת נצמדתי לעובדות היום, ניסיתי לא לחשוב על המחר, זה הצליח לי, אבל הפנמתי באמת את הרעיון כדרך חיים רק כשנתקלתי במשל הבא, אקווה שיהיו הדברים לתועלת:
לראש הממלכה היה מלאי בלתי מוגבל של אבנים טובות גולמיות, חילק המלך את האבנים הלא מעובדות לאומנים רבים וביקשם שישייפום ויעבדום, יכינום לכתרו, הבטיח המלך שהזריז יצא נשכר, כל אומן קיבל מספר לא מבוטל של אבנים, והתחייב בפני מלכו שבכל יום ישייף וייפה אבן אחרת, ישבצה זהב…
משנמלאו הימים אסף המלך אבניו והנה לא די שלא נעשתה בהם מלאכת הנקיון והיופי, האומנים החזירו את האבנים במצב גרוע משקיבלום. לאחר שכילה זעמו בעבדיו, העמיד המלך אמנים אחרים, גם הפעם נתן להם אבני מחצב שאינן מעובדות, אך משהבין שהמלאכה כבדה על אמניו, החליט לקצוב כמות האבנים, ובכך הקל על נתיניו.
יכלו הם להתקדם בעבודתם, לנקות וללטש יהלומים כשגם ביום לא מוצלח, כשלא הספיקו לעמוד בנטל, עדיין יכלו להציג יהלומים לטושים לרוב, הפעם כשנאספו האמנים אל מלכם, הביאו עימם מלוא חופניים יהלומים מלוטשים, בוהקים ביפים. לפי קצב עבודתם.
הנמשל – כל יום הינו יהלום. גולמי. חלק נשמה. אנחנו חיים כשבעים שנה (ואם בגבורות – שמונים שנה), קיבלנו כתר, יש לנו מספר לא מבוטל של יהלומים, בערך כ”ה אלף ימים, במעשינו נקבע האם יפינו אותו, ליטשנו כפי יכולתנו, שייפנו את היהלומים כיאות, בנינו משבצות כראוי לו?
נזכור שכל יהלום שזכינו בו הוא יום הרחוק מהפסד. נשייף. נלטש. כל יום ויהלומו.