איך הגענו לצעד הרביעי?

לצעד הראשון אנחנו מתחברים בצורה אינטואיטיבית, וזהו גם הצעד היחיד שמדבר על ההתמכרות שלנו, כך שהגיוני לנו לדבר על חוסר אונים, הרי בשביל זה הגענו לתוכנית. גם הצעד השני עדיין נשמע לנו הגיוני כי אנחנו מדברים בו על האמונה שיש לנו סיכוי ועל כך שיש פיתרון לבעיה שלנו. הצעד השלישי נראה כבר יותר מרוחק, אבל מסבירים לנו שהתוכנית תלויה ביכולת שלנו לעשות שינוי רוחני בחיינו ולהכניס את א-לוהים לתמונה, אז אנחנו מקבלים את זה. אבל אז אנחנו מגיעים לצעד הרביעי ולא מבינים מה הקשר ואיך הגענו בכלל לעבודה על פגמי אופי?

אבל למעשה כל ארבעת הצעדים הראשונים – וגם הצעדים הבאים – הם שרשרת של פעולות שכל אחת גוררת את הבאה בתור, כמו אבני דומינו שאבן אחת נופלת וגוררת את הנפילה של כל שאר האבנים המסודרות בשורה ישרה.

אדם הולך לרופא כי כואב לו הראש, ולאחר סדרת בדיקות הרופא נותן לו את האבחנה עם שם המחלה שממנה הוא סובל. זה רגע כואב כמובן, אבל ביחד עם זה – ידיעת המחלה היא חצי תרופה אז הוא שמח שכעת הוא יוכל לטפל בבעיה שלו. אחר כך הרופא סוקר בפניו את אפשרויות הטיפול וממליץ על אחת מהן. זה כבר התקדמות, אבל הטיפול עדיין לא התחיל. לפני כן, על החולה לקבל את הטיפול המוצע, לחתום על טפסים, לקבוע תור וכן הלאה. נניח שהציעו לו ניתוח, הוא יברר היטב על אחוזי ההצלחה, על מיומנות הרופא וכן הלאה, ולבסוף יקבע תור ויחתום על הטפסים.

עד כאן למעשה החולה עבר את הצעדים הראשון, השני והשלישי. ההכרה בבעיה זה הצעד הראשון, הכרת הטיפול והפיתרון זה הצעד השני, ואילו ההחלטה לעבור את הטיפול זה הצעד השלישי. אבל אם החולה יעצור כאן ולא יגיע לניתוח – הוא לא באמת יתרפא. הצעדים הרביעי והלאה זה להגיע לטיפול ולקחת את התרופות שהרופא רשם, כדי להחלים. זה לב הטיפול עצמו, ואצלנו זהו לב התוכנית – עבודת הצעדים.​​