על מסגרת ותמונה ועל דת ורוחניות

מצד אחד אנחנו אומרים שהתוכנית של הצעדים היא לא תוכנית דתית, ומצד שאני אנחנו אומרים שהיא רוחנית, מה ההבדל בין דת לרוחניות? מסתבר שיכול להיות אדם רוחני שאינו דתי, ויכול להיות אדם דתי שאינו רוחני, למרות ששני המושגים אמורים להיות משלימים אחד את השני.

זה כמו תמונה ומסגרת. יכולה להיות תמונה בלי מסגרת, ויכולה להיות מסגרת בלי תמונה, אבל למעשה הם אמורים להשלים אחד את השני. כאשר רוצים לשמור על התמונה, שמים אותה בתוך מסגרת, כי אחרת היא תתקלקל. אז המסגרת שומרת על התמונה, ואילו התמונה היא זו שמעניקה למסגרת את המשמעות. הבעיה היא כאשר מרוב השקעה במסגרת, מישהו שוכח שהיא נועדה להיות מסגרת לתמונה, ותולה על הקיר מסגרת ריקה… וגם המצב השני שהוא אמנם פחות בעייתי, גם הוא לא לגמרי תקין: אדם שמנסה להחזיק את התמונה בלי מסגרת בכלל.

רוחניות היא המשמעות של הדברים – התמונה, הדת היא הכללים והעזרים שמאפשרים את הרוחניות – המסגרת. הבעיה שלנו היא שהשקענו המון במסגרת ושכחנו שהיא נועדה עבור התמונה, ונוצר מצב אבסורדי של מסגרת ריקה. ניקח כדוגמה את התפילה שנועדה להתחבר לכוח העליון, לבקש ממנו עזרה, להודות לו על מה שהוא מעניק לנו וכן הלאה. זהו החלק הרוחני שבתפילה. על מנת שנוכל להתפלל, הדת יכולה להציע לנו נוסח תפילה, זמני תפילה וכן הלאה  – זוהי המסגרת. אבל אם שכחנו את המהות של התפילה ובמקום זה אנחנו מתעסקים רק בפרטים הטכניים של התפילה, אז מה הפלא שהתפילה לא גורמת לנו חיבור אמיתי?

בתוכנית אנחנו עוסקים ברוחניות. אנחנו לוקחים את כל חלקי החיים שלנו ומתחילים לטפל ברוחניות שלהם. זה כולל את הקשר שלנו עם א-לוהים, את העבודה העצמית על האישיות שלנו וכן הלאה. אנחנו עושים את זה כי אנחנו מבינים שהפיתרון שלנו נמצא במשמעות של הדברים, ברוחניות שלהם.

בצעד השתיים עשרה אנחנו אומרים “משעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלה, ניסינו לשאת בשורה זו למכורים נוספים וליישם עקרונות אלה בכל תחומי חיינו”. זה הזמן בו אנחנו מנסים להכניס את הרוחניות, אל תוך תחומים נוספים בחיים – גם לתוך הדת. במילים אחרות: אחרי שהשקענו הרבה בתמונה וסוף סוף אנחנו רואים שהיא אכן מוצלחת, כעת אנחנו מנסים להכניס אותה למסגרת, אבל הפעם לא על חשבון התמונה, אלא כשני חלקים המשלימים זה את זה.