מה אני עושה לא בסדר?

אחד מפגמי האופי הקשים שלי הוא קנאה, וכאשר אני משתמש בקנאה בצורה מוגזמת (מה שהופך אותה לפגם אופי) אני יכול להרגיש במוחש מה הכוונה שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. הבעיה שלי עם קנאה היא לא רק לאן היא גוררת אותי, אלא בעצם העובדה שכאשר אני במצב של קנאה – אני מפסיד כל דבר בעל ערך שיש לי בחיים, ולא משנה בכמה דברים טובים א-לוהים בירך אותי ונתן לי.

לאחרונה יצא לי לחשוב על שאלה של חבר אחר ששיתף אותי בנוגע לתחושות שלו על עצמו בנושא הקנאה. הוא אמר שהוא לא מבין מה הוא לא עושה נכון, ולמה למרות שהוא חכם ומוכשר ועובד קשה, עדיין נראה לו שיש אנשים רבים כל כך שמצליחים הרבה יותר ממנו, מה שגורם לו כמובן לקנאה בהם. חשבתי על השאלה הזאת על עצמי, ושאלתי את עצמי מה אני לא עושה נכון? למה למרות שא-לוהים נתן לי שכל וכשרונות ומוטיבציה לפעולה, עדיין כשאני מסתכל סביבי אני רואה הרבה אנשים שיש להם יותר ממה שיש לי ואני מקנא בהם.

תוך כדי שחשבתי על זה, הבנתי את התשובה. הבנתי שיש רק דבר אחד שאני עושה לא בסדר, וזה הקנאה עצמה. א-לוהים נתן לי שכל – ואני משתמש בו, א-לוהים נתן לי כשרונות – ואני משתמש בהם, א-לוהים נתן לי מוטיביציה – ואני משתמש בה. נכון שאני לא מושלם, ובטוח שיש טעויות רבות, וגם תמיד יש מקום לשיפור, אבל בגדול אני משתדל לעשות את הדברים שיש בכוחי לשנותם ומשתדל לקבל את הדברים שאין בכוחי לשנותם, וא-לוהים דואג לכך שהתוצאה תהיה טובה.

הרי גם אם אני מסתכל על כל מה שא-לוהים נתן לי בחיים כיום אני יכול רק לומר תודה. דבר ראשון אני נקי ומפוכח, וזה מאוד לא מובן מאליו. חוץ מזה יש לי אישה וילדים, יש לי בית ורכב, יש לי מה לאכול ומה ללבוש, יש לי עבודה וחברים, בקיצור – יש לי כל מה שהייתי יכול לבקש לעצמי. אז מה בכל זאת אני עושה לא בסדר? התשובה היא ברורה – אני מקנא. במקום לקבל את כל המתנות שא-לוהים נתן לי ולומר תודה, אני משווה את עצמי לאנשים אחרים, אבל כמובן רק לאנשים שיש להם יותר ממני בפרטים מסויימים. זה לא שאני יכול באמת להשוות את החיים שלי לחיים שלי מישהו אחר ולהחליט שאני מעדיף את החיים שלו, אלא שאני רואה פרט מסויים, למשל בית יפה או רכב חדש, ומקנא בפרט הזה. הבעיה היא שזה משליך על כל החיים שלי, כי כאשר אני במצב של קנאה, אני לא באמת נהנה משום דבר אחר בחיים, כי הכל מתגמד לעומת מה שחסר לי…

הבעיה היא שעד כמה שאני רוצה להיפטר מהקנאה הזאת – אני לא מצליח. בהתחלה ניסיתי לעשות את זה על ידי כך שהסברתי לעצמי שהעובדה שלאדם מסויים יש יותר כסף ממני, לא עושה אותו מאושר, ולצורך כך גייסתי את המחקרים והפסיכולגיה בגרוש שטוענת שהעשירים בדרך כלל בודדים ועצובים. זה היה אמור לעשות אותי מאושר יותר. ההיגיון המעוות כאן ברור: כדי שאני אהיה שמח, חייב להיות לי הכי הרבה ויותר מכולם. אז אם יש מישהו שיש לו יותר כסף, איך אוכל להיות שמח? התשובה היא בכך שאוריד אותו בעיניי, על ידי כך שאסביר לעצמי שבעצם הוא אומלל. במילים אחרות: אני עדיין מקנא נורא, ורק שכעת “אין לי מה לקנא”, כי הכסף כאן לא שווה. בקיצור, זה כמובן לא עבד.

אחר כך ניסיתי פשוט להילחם בקנאה ולקבל את מה שא-לוהים נתן לי, אבל גם זה לא עבד. אז נזכרתי במה שכתוב בספר הגדול לגבי האנוכיות, שלא יכולנו לשאוף שהיא תיעלם, בדיוק כפי שלא יכולנו לשאוף שהכמיהה שלנו לפורנו תיעלם – רק בגלל שרצינו, ולעתים היינו צריכים את עזרת א-לוהים לכך. הבנתי שאם הקנאה מפריעה לי, אבל אני לא מסוגל להיפטר ממנה, זה אומר שאני צריך את עזרת הא-לוהים. המלחמה נגד הקנאה לא עוזרת, אבל לעומת זאת הכניעה ובקשת העזרה מא-לוהים – היא הדרך היחידה שאני מכיר לשחרור מפגמי אופי שכאלו.