להיכנע על הכל

באחת הקבוצות הראשונות בהן השתתפתי, עלה הנושא של הכניעה, וחבר חדש שאל האם הכוונה להיכנע רק על ההתמכרות או על כל החיים. לדבריו הוא מרגיש חסר אונים מול הפורנו, אבל הוא לא מרגיש שאבדה לו השליטה על החיים, ולא מתחבר לקטע של כניעה על כל החיים ועל כל מה שיש. הוא היה מוכן להתחיל לצעוד אבל הנושא הזה היה מאוד בעייתי עבורו.

אחד החברים הקריא בתגובה קטע מהספרות על כך שלא יכולנו להיכנע רק על התאווה, והיינו חייבים להיכנע על הכל. מאז, אין ספור פעמים ראיתי את ההתגלמות של הדברים האלו. השחרור צריך להיות מלא לגמרי, וכל זמן שאני ממשיך להחזיק את חוט העפיפון, למרות שזה נראה ששחררתי – בעצם אני עדיין תקוע באותו מקום.

יום שישי האחרון היה לי יום קשה מאוד עם הילדים. הם החליטו ברוב קולות להוציא את אשתי ואותי מדעתנו. במשך כמה שעות לא הפסיקה המוזיקה של “אמא, הוא הרביץ לי”, “אבא, הוא לקח לי”, ומעל כל זה התינוק דואג לרעש רקע קבוע, והגדולים כמובן לא טמנו ידם בצלחת והוסיפו בכלי הקשה שונים, הן אחד על השני והן על כל מה שזז. בקיצור – בלאגן רציני. מה לא ניסינו? הבטחתי גלידה, צעקתי, שלחתי לעונש לחדר, התחננתי, דיברתי יפה, דיברתי לא יפה, חיבקתי, אמרתי שנמאס לי, וכן הלאה וכן הלאה. הצד השווה שבכל זה הוא שהכל עזר לנו קדחת, והמהומה נמשכה.

בלילה היינו אובדי עצות ודיברנו על המצפה לנו מחר. חשבנו “לעשות סדר” או “לקבוע גבולות”, דיברנו על “להעניק אהבה” וגם חשבנו על הפרדת כחות של הבנים והבנות, אבל בסופו של דבר כאשר סיימנו לדון בכל התכניות ותכניות הגיבוי – היה ברור שזה לא באמת יעזור לנו.

אז כמאמר הפתגם “כאשר הכל נכשל – הגיע הזמן לקרוא את ההוראות”, החלטנו לבדוק מה יש לתכנית 12 הצעדים להציע. כרגיל זה היה מאוד פשוט, אבל מאוד קשה. לשחרר? לא בא בחשבון. אנחנו לא יכולים לשחרר את הילדים שלנו, הם “שלנו”. ואז נזכרתי במה שהספונסר שלי היה אומר כאשר חשבתי שאני חייב “לעזור” לאשתי. הוא היה אומר לי לזכור שגם היא בת של אלוקים, לא נכדה. אלוקים שדואג לי – ידאג גם לה.

עם הילדים זה היה יותר קשה. הם שלי או של א-לוהים? תמיד חשבתי שהם שלי, ופתאום מסתבר שהם בכלל ילדי האלוקים. לי יש תפקיד מסויים לעשות אבל האחריות אינה שלי ומעולם לא היתה שלי. בסוף החלטנו להרפות, מסרנו את חיינו ורצוננו להשגחת א-לוהים כפי שאנו מבינים אותו, והחלטנו שנעשה רק את מה שמוטל עלינו, בלי לדאוג לתוצאה.

היתה לנו שבת מדהימה ביותר. השקט הפנימי שלנו הקרין בלי ספק החוצה, והילדים התנהגו אחרת לגמרי. כן, הם רבו מידי פעם ולא בדיוק שמרו את הבית נקי כמו בית מרקחת, אבל היתה לנו שבת שפויה לגמרי. עבורי – זאת היתה הכניעה המדוברת, והיא לא היתה קשורה לתאווה, היא היתה קשורה לחיים שלי.