באיזה סוג אני לא צופה?

הנושא הזה נוגע בעצב חשוף, מבחינתי. שאלת הקטגוריות. אני לא יודע מהם ההרגלים שלכם, אבל אצלי היה מעין כללים מבוססי רגש, אילו קטגוריות אני רואה ואילו אני לא רואה כי זה ‘מגעיל’ מדי או פשוט חולה…

כשחושבים על זה, יש בזה משהו מפתיע, הרי כאשר לא הייתי בהתקף ריגוש לתאווה וירטואלית, הכל היה נראה לי מגעיל, והכל היה נראה לי חולה, אבל גם כשהייתי… היו לי ‘גבולות’. הרי אני ‘צרכן’ פורנו נורמלי, אני רואה רק דברים ‘נורמליים’, ‘רגועים’… תאווה פשוטה בלבד… אבל… לא נעים לי להודות בזה, פתאום קופצים לי לראש כמה וכמה חריגות וחריקות. למשל, היה את הפעם ההיא שהורדתי סרט בדרך לא דרך, ואז… אז גיליתי שיש בסרט משהו שאני לא רואה, דילמה ‘קשה’ (הזוי, אבל מה לעשות, מכור שכמוני, זה מה שהיה) – מצד אחד, אני כולי בוער בתאווה והשקעתי מלא כדי להגיע לסרט הזה, ומצד שני יש שם את ‘זה’…

אז התחלתי לעשות כל מיני ‘טריקים’, לראות בלי לשמוע, לשמוע בלי לראות, לראות בלי לראות, להשתמש בלי להשתמש, לדלג, להסיר עיניים (אני אמיתי, הייתי מוריד עיניים בצניעות יתרה בקטע שהיה לא לרוחי…), הכל רק כדי ‘לנצל’ את ההזדמנות, לא להפסיד את הריגוש שנתגלה בעצם כמבחיל-מגעיל משהו. עד כאן הכל היה ‘לא בסדר’ כמו בכל פעם, אלא שמה קרה, בפעם השנייה שנפלתי דרך אותה פירצה, קרה איך שהוא שנכנסתי לסרט הזה שוב, ופתאום מה שהיה מבחיל הפך להיות שגרתי. אה. אופס. איך זה קרה לי? מה, אני נמשך לזה? מה פירוש? הרי זה…

יש בדיחה של אלכוהוליסטים על כך שכאשר רואים אדם שותה, מרגיש רע ומפסיק לשתות, הם חושבים – ‘נו, סוף סוף אתה מתחיל להשתכר, תתגבר על התחושות הרעות שלך ותמשיך לשתות…’. כך גם היה אצלי, התאווה עזרה לי להתגבר על תחושת הגועל, הבחילה, או היעדר המוסריות, ולהמשיך לצפות. ולהתרגל. וכך, זליגת הקטגוריות הלכה והעמיקה.

עם השנים, הגבולות התרופפו באופנים רבים… אמנם היה ‘לכתחילה’ אך הייתה גם ‘שעת הדחק’, ו’צורך גדול’, ו’אונס רחמנא פטריה’.

אני מקווה שיש עוד מישהו שזה קרה לו, כי זה מביך להעמיד את המושגים האלה כמסבירים מדוע ראיתי סרטים כאלה או אחרים, אבל באמת, זה היה אופן החשיבה שלי. חולה לחלוטין, אבל גם מובן, למי שהיה שם. (או שאני היחיד?

בשנה האחרונה, למדתי עוד משהו על התהליך הזה. למדתי דבר שלא שמתי לב אליו בשנות השימוש הארוכות. מסתבר, שמבחינה נוירולוגית, לעתים קרובות החומרים שמופרשים בשעת פחד או חרדה יוצרים אינטראקציה חיובית עם החומרים שמופרשים בעת ריגוש מיני. או במילים אחרות – יש הרבה אנשים שמרוגשים יותר כאשר הם גם מפחדים או חרדים. מה שלמדתי זה פשט חדש בפסוק ‘מים גנובים ימתקו’. אף פעם לא הבנתי מדוע דווקא הפעמים שצרכתי תאווה בתנאים קשים, תוך סיכון עצמי, מתוך חרדה שמא אתפס, במסירות נפש ממש, נחרתו בזכרוני כמעוררים במיוחד. כיום אני מבין זאת יותר. הפחד והחרדה העצימו את הריגוש עצמו לכדי חוויה אחת כוללת. כך, מסתבר, עובד גם חלק מהפורנו, שמנסה לקשור בין החרדה לבין התאווה. התובנה הזו הפתיעה אותי. לא חשבתי שבעצם תחושת הגועל שלי, שתמיד התייחסתי אליה כאל ראיה לניצוץ הטוב שבי, סייעה גם היא כמלאך האומר אמן, להעצמת התאווה.

המחלה שלי כל כך ערמומית, שאפילו את תחושת המועקה והגועל היא ידעה להפוך על פיה כדי להעצים את הריגוש.

למה אני חופר לכם כל כך על זה? משהו בהקמה של החברותא החדשה מעורר בי זכרונות עבר שלא כתבתי עליהם. זכרונות שאני מקווה שמוכרים לכם, כי במובנים רבים אף פעם לא חלקתי אותם ככה. באופן כה מפורט, כי פדיחה, כי תאווה זה תאווה ומה זה חשוב בדיוק על איזה סרט לחצת ומה עשית כשלחצת. אבל כן, כשאני חושב היום על כל הדירוגים הפנימיים שלי של ‘שעת הדחק’ ‘דיעבד’, ועל האופן שבו החרדה שירתה את המחלה שלי, אני חש יותר את החוסר אונים באופן מלא. מה שבעבר חשבתי כחלק מהניסיון לעצור, מתברר כחלק ממהלך המחלה עצמו.