שתי הפנטזיות שלי

פעם הייתי אוכל רק דברים מתוקים או מתובלים מאוד. תמיד מוסיף או מלח או סוכר, או קטשופ או תיבול. מסיבות בריאותיות ניסיתי להפחית. אבל היה נשמע נורא קשה לאכול אוכל תפל. מה הטעם בזה? עד שחבר יקר החכים אותי וגיליתי שיש טעם לאוכל בפני עצמו. נכון שלוקח שבוע-שבועיים להתרגל, אבל אז קולטים שלעגבניה יש טעם של עגבניה. עד עכשיו הכרתי רק טעם של מלח וסוכר, ועטפתי את הכל בטעם הזה, ופתאום גיליתי שלאוכל יש טעם משלו. בהמשך התיבול המוגזם התחיל להיות דוחה. כוס מיץ מרגיש מתוק עד זרא ואני לא מבין למה צריך כל כך מתוק.

גם במוזיקה, אהבתי מוזיקה רועשת. והנה גיליתי את היופי במוזיקה שקטה, שאפשר לשמוע מילים, ליהנות ממנה בלי תופים, חצוצרות ודיגיטל שידפקו בראש.

בכף הקלע של ההתמכרות, עוברות בי תדיר שתי מחשבות לסירוגין: הפנטזיה הראשונה היא ללכת עם התאווה עד הסוף. להתנתק מכל החסימות. לעזוב את ההגבלות הקהילתיות שלי, לעזוב את הבית, לעזוב את האשה והילדים, לעזוב את העבודה והלימודים, לקרוע את כבלי מוסכמות החברה, והפחד והבושה מחשיפה, לעזוב את כל מי שמכיר אותי, ללכת לחוץ לארץ או למקום מעבר להרי החושך, ושם להשתמש עד הסוף. לעשות את כל מה שאני לא מעיז ומפחד.

הפנטזיה השניה היתה ללכת עם הרצון להתנתק מהתאווה עד הסוף. להסתגר בחדר, ללכת ליער לא מוכר ולנסות לפתח שם חיים רוחניים כל היום. לעזוב את התאוות החומריות, לצום כל היום ולאכול רק מה שמוכרחים.

מה שמעניין הוא: בשתי הפנטזיות אני מתנתק מהכל ונשאר בודד. שתי הפנטזיות לא מציאותיות. את שתי הפנטזיות ניסיתי להתחיל לממש, ולא הצלחתי יותר מדי. שתי הפנטזיות הם בריחה.

התכנית מציעה כיוון אחר, פחות נוצץ, יותר עמוק. לא לברוח. להשאר בדיוק במציאות שא-לוהים קבע עבורי. עם המשפחה, האשה, הילדים, החברה, הקהילה, העבודה והמיקום. ולהתמודד. לקבל.

אני לא אקבל הנאה דימיונית, לא של התאווה ולא של קשר מנותק ודימיוני עם א-לוהים. אני פשוט אחיה את החיים שא-לוהים קבע עבורי. אשטוף כלים, גם במקום לראות פורנו וגם במקום לעמוד על גבעה ולנסות להיות רוחני, כי זה מה שא-לוהים רוצה ממני כרגע. הרבה פחות נוצץ, הרבה יותר עמוק ואמיתי.

אחר כך אני מגלה את היופי השקט במציאות כמו שהיא, בלי פנטזיות. להינות מלדבר עם הילדים על מה היה בגן, להכין אוכל לארוחת צהריים, לראות פרח פורח, ואפילו – כן, כמה מפתיע – מלנקות את השירותים…

גיליתי את הטעם החדש הזה, טעם החיים. נכון, הוא לא צורב את הלשון בכל ביס בטעמים עזים ומסנוורים. אבל הוא עדין ואמיתי.