היחס של אשתי להתמכרות שלי
האמת היא, שאני חושב שאין לי שום זכות שבעולם לומר לאף אחד מה לעשות ומה לא לעשות, ובודאי שאין לי זכות לומר לאשתי מה נכון שהיא תעשה, אחרי שהיא בתמימותה התחתנה עם בעל טוב ובסוף קיבלה חתול בשק – בעל מכור לפורנו. אז מי אני ומה אני שאומר לה מה לעשות ומה לומר לי ואיך להתנהג כאשר היא זאת שנפגעת כאן יותר מכולם. לא נראה לי שיש איזו שהיא סיבה בעולם שאני יכול לומר לה מתי להיות בשקט ולא לעשות מאומה, כאשר אני זה שמשתמש בפורנו ושובר את ליבה.אבל יחד עם זה, אני חולה, וכמו בכל מחלה, יש גם כללי התנהגות לקרובי המשפחה של החולה. נכון שהחולה הוא זה שצריך את הרפואה, אבל אם הקרובים אליו לא יידעו כיצד להגיב – המחלה יכולה להתגבר, ולכן הקרובים עצמם שואלים את הרופא מה עליהם לעשות כדי לעזור ליקירם שחלה. אז הלכתי לבדוק מה המומחים למחלה שלי אומרים, כיצד אשתי צריכה להגיב וראיתי שמסכמים את זה בשלוש תובנות:
לא גרמנו להתמכרות, אין ביכולתנו לשלוט בהתמכרות ואין ביכולתנו לטפל בהתמכרות. (Didn’t Cause it. Can’t Control it. Can’t Cure it).
מה שאומר שמצד אחד אשתי תומכת בכל מה שמקדם את התהליך של ההחלמה שלי, וביחד עם זה היא לא נותנת לי להרגיש שום הבנה כאשר אני עושה פעולות שלא עולות בקנה אחד עם ההחלמה. וחשוב מזה: היא לא לוקחת אחריות על המצב שלי ולא נהיית השוטר הרע שלי, כי זה פשוט לא יעבוד.
שמעתי אתמול הרצאה חזקה על התמכרויות, והנואם סיפר בדיחה: אלכוהוליסט, מכור לסמים ואדם תלותי חיו בממלכה רחוקה וביצעו איזה עוון שבגללו נגזר עליהם גזר דין מוות. לקחו את האלכוהוליסט, שמו אותו מתחת לגליוטינה והורידו אותה עליו, אבל היא נעצרה סנטימטר מעל ראשו. התליין אומר לו: וואו, אף פעם לא ראיתי דבר כזה, אבל החוק אצלנו הוא שאם זה קורה סימן שא-לוהים התערב ולכן אתה משוחרר. לך לדרכך ותחיה לאורך ימים. לוקחים את המכור והמחזה חוזר על עצמו כשהגיליוטינה נעצרת רגע לפני המוות הבטוח. הפעם התליין כבר ממש מתפעל ואומר שאף פעם לא היה דבר כזה שאחד אחרי השני אנשים מקבלים את חייהם במתנה, אבל חוק זה חוק, אז לך לשלום ותהיה בריא. מביאים את התלותי ובאים להכניס אותו מתחת לגליוטינה, אז הוא פונה לתליין ואומר לו: אני חושב שאני יודע מה התקלקל…
אז זה בעצם מה שקורה הרבה פעמים גם לנשים של מכורים, שהם כל כך מפתחות תלות בבעליהן, כך שבמקום להיות אישה היא נהיית אמא, ומרוב אהבה ורצון לעזור – הן מתקנות את הגיליוטינה. בספר “12 צעדים ו12 תובנות”, זה מתואר כך:
בהכות התאווה, עשויים להתפתח מצבים לא טבעיים רבים הפועלים כנגד שותפויות של נישואין. אם הבעל הוא הנגוע, על האישה להפוך אז לראש המשפחה. כאשר הענינים מתדרדרים יותר, הופך הבעל להיות לילד חולה ובלתי אחראי שדורש השגחה. בהדרגה רבה, ולרוב מבלי להיות מודעים לעובדה, מאולצת האישה להפוך לאימו של ילד מופרע. ואם מלכתחילה יש בה תכונה אמהית חזקה, המצב רק מחמיר יותר. בדרך כלל ממשיכה האישה לעשות את הטוב ביותר שביכולתה, אך בנתיים, בעלה אוהב ושונא חליפות את דאגתה האימהית.
זאת הסיבה בגללה ערכתי שיחת עומק עם אשתי וניסינו להבין את הגבולות העדינים. מצד אחד כעת היא מבינה שזאת התמכרות ולכן מבינה שהסינון שהיא תתקין לא באמת יעזור, והיא גם מבינה שהיא לא השוטר שלי ואם זה לא יבוא ממני – זה חסר טעם. יחד עם זה היא נותנת לי את כל התמיכה שבעולם לעבודה בקבוצה, למרות כל הזמן שזה דורש ובעצם מגיע על חשבונה (אולי יותר זמן ממה שהקדשתי להתמכרות עצמה), וכל זה לא בסתירה לכך שאם יש נסיגה בהחלמה – היא לא לוקחת את הנסיגה באופן אישי כי היא יודעת שהיא לא זאת שגרמה אותה. זה איזון עדין ולא פשוט, אבל הוא כורח המציאות