שנתיים? כן, שנתיים!
קודם כל אודה על הנס הגלוי שמתרחש איתי ברגעים אלה ממש. אני נמצא לבד בבית, הסמרטפון החדש שלי לידי, חסום אבל באופן שאם הייתי ממש רוצה הייתי יכול לפרוץ אותו, ואני לא רואה עכשיו פורנו. זה באמת עובד.
אני נזכר בסיטואציה דומה בה, אי שם לפני שנתיים, בה פתאום קלטתי בשתיים בלילה שהמחשב של אשתי פתוח בגלל ש… ובגלל ש… ומיד הלכתי לראות סרט פורנו על ארבע. פשוט כי היה אפשר. התעוררתי לשירותים ומצאתי את עצמי לא יכול לעצור.
וכיום? משהו השתנה.
בספר הגדול המחלה מתוארת כמחלה עם שני ראשים: אובססיה במוח ואלרגיה בגוף. האלרגיה גורמת לכך שאם לגמתי – בלתי אפשרי שאעצור. והאובססיה גורמת לי לרצות ללגום ולשכוח את כל הנזק שהלגימה גורמת. ההחלמה, מסבירים בספרות, היא מהאובססיה. האלרגיה כאן כדי להישאר.
ברור לי לחלוטין שאם אפתח ברגעים אלה את האפליקציה שתפרוץ את החסימה, ואקליד את המילים שכה רגשו אותי בעבר, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותי. מה שהשתנה זה התחושה הבהולה שהייתה לי לעשות את זה בעבר.
בעבר, פער הזמנים בין המחשבה שיש לי הזדמנות לבין הרגע בו אני מממש אותה היה קטנטן. כיום, אני לא יכול לומר שאיני חושב עכשיו אולי להיכנס לאתר חדשות ולראות את השחקנית ההיא… לא משהו חריג, לא להקליד את השם המפורש בגוגל… אבל יש לי דרך אחרת להגיב למחשבות האלה. חבר חדש כתב משפט שתפס אותי היום – הוא כתב “בתוכנית למדתי שהתאווה באה בגלים, באים והולכים, ולא מצטברים עד לפורקן”… אני הולך ולומד לגלוש על הגלים האלה, הראש נשאר מעל המים, הגלשן יכול לנוע ימינה או שמאלה, להיסחף יותר או פחות, אבל הכיוון הכללי נשאר תמיד זהה, היציבות שיש לי מנוכחותו של אלוהים בחיי מאפשרת לי להמשיך לנוע.
אז כן, עברו שנתיים ויומיים מהפעם האחרונה בה נפלתי.
וואו, לא האמנתי שאכתוב מילים אלה בעבר. האמת שעוד יותר הזוי היה בשביל מי שהפיצוי הוא מנגנון ההגנה המרכזי שלו, מי שחשב שהוא ישנה את חייהם של אחרים על ידי שיעורי האמונה שהוא יעביר, היא העובדה שבמקום לעלות למעלה, בשנתיים האלה התחלתי לחיות בשלום עם מה שהיה בעבר הגיהנום הפרטי שלי. בעבר, עצם הדחף שלי לראות פורנוגרפיה מיקם אותי בתודעתי כאדם שאינו ראוי לחסד שא-לוהים משפיע עליו, אינו ראוי לאהבה של אשתו ואינו ראוי לקיומו. כלי מלא בושה וכלימה. כיום, אני הולך ומפנים שהבעיה שלי לא הייתה הפורנו מצד אחד, ושגם המרכיב הזה של הבעיות שלי אינו כל כך גועלי מצד שני.
אלרגיה. כל אחד האלרגיות שלו. אני אלרגי למיניות בוטה. אוקיי. מה זה אומר עלי? על אישיותי? על מדרגתי הרוחנית? שום דבר. חולה, לא חוטא.
בעבר הפסוק שלא משנה כמה ריחפתי בתפילה הייתי חוזר עליו פעמיים, היה ‘לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקירבי’. כיום, כבר איני מבקש בקשה זו. אני הולך ומפנים שאיני צריך להסיר את לב האבן מקרבי, אדרבה, אם אני צריך משהו זה קצת אבן בתוך הרגישות והפגיעות בה היה שרוי ליבי כל השנים האלה… וחוץ מזה, מהיכן הנואשות הזו ביחסי עם א-לוהים? האם זה חייב להיות כך?
בשנה האחרונה, אני מרגיש כיצד השינוי מחלחל לעומק ולרוחב של אישיותי. אני הולך ומפנים עד כמה יש ביכולתי לשנות, כל מערכת הקשרים שלי עם ההורים שלי חמי וחמותי עם אשתי ועם ילדי יכולה להישתפר, והיא אכן הולכת ונעשית יותר ויותר טובה.
כל היחס שלי לגוף שלי, לבגדים שלי, להופעה שלי, לדימוי שלי, יכול להשתנות. כל היחס שלי לדתיות שלי, כל היחס שלי לחרדות ופחדים, כל הצורך שלי בהערכה, כל הצורך שלי בריצוי, כל כך הרבה דברים בחיי יכולים להשתנות…
החוויה הזו מרעישה מרגיזה ומרגשת ביחד. מרגיז לגלות עד כמה הבעיות שלי בתוך היום היום, אבל מרגש ונותן תקווה לדעת שעוד יבואו ימים טובים יותר, וכל שינוי שנעשה, כל מחסום שנפרץ, כל פחד שהופך לאמונה ולשלווה רק מעצים את התחושה הבסיסית הזו שהעתיד יהיה יותר טוב מהעבר.
כן, העתיד יהיה יותר טוב. המוחשיות של ההרגשה הזו עוטפת את השנתיים האלה וגורמת לי להתרגשות רבה. כל חיי עסקתי בלתחזק את תדמית המצליחן מתוך יאוש פנימי של כולי האי ואולי… כיום, באמת יהיה יותר טוב. באמת. באמת. אז כן, עוד לא תיקנתי הכל, אבל למה אני ממהר? יש לי חיים שלמים…