צעד ראשון אחרי שלוש שנים

הבוקר יש לי הרבה מאוד מה לעשות. חוץ מלנקות את הבית, אני צריך לכתוב מספר מכתבים שדחיתי בגלל שהנמענים מאוד לא יאהבו את התוכן אותו אכתוב, לעשות כמה טלפונים שאין לי חשק לעשות, לבדוק אילו עבודות אני צריך לעשות בשביל הלימודים בשבוע הבא.

ובכל זאת, בחוסר חשק, ובחשש קל מהתוצאות של חוסר העשיה, אני מרגיש שאני צריך לכתוב. למה חוסר חשק? כי כבר הייתי במקום הזה כל כך הרבה בעבר, כי כבר היה נדמה לי שאת החלק שבו אני צריך את החברים כמו אוויר לנשימה כבר עברתי, ועכשיו אני סוף סוף חופשי ומשוחרר בחיים ‘האמיתיים’, כי כל כך רציתי להיות יכול להסתכל לאחור, על תחתית ההר ממנו הגעתי, ולהגיד: זהו, אפשר להירגע.

איני יכול לומר שדברים לא השתנו בכמעט שלוש שנים האלה מאז שהגעתי לתכנית ועליתי על דרך ההחלמה, אוהו כמה שהם השתנו. החל מהעובדה שאני יכול לתת לאשתי לקרוא את הפוסט הזה וכל בעובדה שתקופה מאוד ארוכה מתוכם הייתה לחלוטין ללא רצון לתאווה. עם חסימות קלילות עד אפסיות על המכשירים האלקטרוניים.

אבל משהו בתוכי, הכמיהה הזו לשחרור, לרגיעה, החל לכרסם בכניעה שהייתה בהתחלה.

ההבנה החודרת שלי, כושר הניסוח והניתוח, היו כאן בעוכרי. אני מבין את עצמי. אני מבין את התוכנית, אני יכול להסביר ולתאר ולדבר, אז למה צריך בעצם את אלוקים? הנה, הכל כבר נמצא, התקווה כבר נמצאת. ההבנה שלי את 12 הצעדים אפשרה לי ‘להשתלט’ עליהם ולהפוך אותם, כביכול, לתהליך שלי, שאני הולך בתוכו מכוחי.

וכך, הפכתי את עצמי אט אט ל’בעל מדרגה’ בצעדים. אם בעבר הדימוי העצמי שלי ישב על היכולות הלימודיות, עבודת ה’, ובנערותי אף על יכולותי הספורטיביות, כיום הוא יושב על כך שאני כבר ‘וותיק צעדים’. שועל קרבות, רגיש, מחובר, מחויך ומלא חום. הנה, אני שווה משהו, אני יכול להביט פנימה ולהצדיק את עצמי. אני לא צריך את האהבה שלכם או את האהבה של אלוהים, יש לי הישגים, יש לי מדילי.

וכך, אט אט, נאחזתי בצעדים בשביל לתחזק את קיומי. הייתי צריך פחות ופחות להתקשר כדי להיעזר ויותר להתקשר כדי לתחזק. במקום להתייעץ עם אנשים שמעתי מסרים מוקלטים ולקחתי, לבד, את התוכן והעצות שנזקקתי להם. אז נכון, לא חשבתי מתוך הראש שלי, נעזרתי בניסיונם כוחם ותקוותם של אחרים ונשענתי המון על הספרות שלנו, אבל תמיד עם פילטר, הפילטר של השפה שלי, כושר ההכרה שלי, היכולת שלי להשליך וליישם ולבודד ולנתח, מכלול כשרונות אלה אפשרו לי לתחזק את הדימוי הזה – אני מישהו ששווה לשמוע אותו, לקרוא אותו.

וכך, התגובות של החברים והפוסטים שלי הפכו שוב למסכה. מסכה בה אני מתחזק את מי שאני רוצה שאתם תאהבו כי אני מבפנים מרגיש לא אהוב. מסכה שאינה מאפשרת לי לזעוק ולצרוח את התסכול של עוד מעידה, ולעזאזל איך אני לא מצליח את מה שכל מתחיל עושה ועברו כבר כמעט חמישה חודשים, כי אתם תמצאו בפוסט הזה איזה מודעות מרשימה שכנראה יש לי, ואני אשתמש בתגובתכם כדי להגיד לעצמי: הנה, אני עדיין לא צריך את אלוהים, החברים מהפורום מעריכים אותי למרות המעידות הזוועתיות שאני מצוי בתוכם.

ובכלל, לבקש עזרה תמיד היה בשבילי משהו קשה.

אני אוהב לבקש עזרה כשאני כבר יודע פחות או יותר מה לעשות, ואני רק מוודא. כך אני לא חושף לעין כל את נפשי, את הפצעים, את הדברים שאני כל כך מתבייש בהם, שהם לא אמורים להיות חלק ממני. את המבט המזוגג בעיניים כשאני מול אתר פורנו ומחפש למצוא בו את כל החום והשכחה העצמית שאני מחפש בה. ולא, אני מתקשה מאוד להאמין שאלוהים אוהב אותי שם, ואני מפחד לחשוף את זה בפניכם, כי מי יודע מה תחשבו על מר החלמה שמראה שאין לו החלמה. ואולי תגיבו ‘אז כל הצעדים האלה שכתבת עליהם לא שווים כלום’, ואני, אשמע בדבריכם – ‘אנחנו לא מקבלים אותך’, ‘אתה לא אהוב כאן, שיקרת, זייפת לנו תיאוריה יפה כזו כמבפנים את רקוב’. אז אני אפתור את הבעיות שלי לבד, ואבוא אליכם רק כדי לאשש את הפיתרון, לוודא שהיתי בכיוון הנכון, להפגין את הצלחתי ואפילו אולי לעזור ממנה ומתוכה, כך חשבתי בעבר.

כיום אני מרגיש מפורק לחלוטין. אני מרגיש שאני צריך לחזור לכאן כמו חבר חדש, שיהיה נקי מההילה הזו ששמתי לעצמי על הראש ושאבתי אותה בשמחה.

ואני מסכים, לנסות ולהוריד את המסכה, את הפילטר, ולכתוב מה עובר עלי. לכתוב כיצד הבוקר, כשאשתי הלכה לקבוצה שלה, והילד שלי בדיוק ישן, ממש ממש רציתי להוריד סרט פורנו, למרות שהראש שלי אמר לי שאין בזה שום חדש. ומה שעשיתי בחודשים האחרונים, זה להוריד סרט, אבל אז לפחד ולמחוק את הסרט בלי לראות אותו. ועבורי זאת מעידה בין אם צפיתי ובין אם לא, והסבל הוא אותו סבל, או אולי יותר גדול, כי אני רוצה להישאר נקי ורוצה לצפות, ורוצה לא לרצות…

לאט לאט אני מבין שאין מנוס מלעבוד את הצעדים ולחזור לצעד הראשון, גם אם אני מרגיש שזאת עבודה שעשיתי לפני הרבה זמן, כאשר הגעתי לכאן שבור ומרוסק. כי אם אני רוצה את מה שקיבלתי כשהגעתי לכאן, עליי לעשות את אותן פעולות שעשיתי אז, ומה שעבד לי אז – יעבוד לי גם היום. הגיע הזמן לצעד הראשון.