אני ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד

רבים מאיתנו מכירים את הסיפור על ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד, ועבור אלו שאינם מכירים את הסיפור (אבל מכירים היטב את התופעה מעצמם), הנה תקציר הדברים מתוך ויקיפדיה:

עלילת הספר מתרחשת בלונדון. במרכזה אדם עם אישיות כפולה: דוקטור ג’קיל, ג’נטלמן מכובד העוסק במחקר רפואי שיוצא מהנחה שבכל אדם יש צד טוב וצד רע ומחפש תרופות שיעזרו להבין את הרוע במטרה למגר אותו בדרכים רפואיות. ג’קיל מגלה תרופה שמאפשרת לו להדחיק זמנית את הצד הטוב באישיותו של אדם והוא מנסה את התרופה על עצמו.

כאשר הוא בולע את הסם, מראהו משתנה באופן דראסטי והחיה שבו פורצת בדמותו של “מיסטר הייד” – יצור אפל, מעוות ואלים. מרגע שצד זה של אישיותו משתחרר, הוא מתקשה יותר ויותר לשלוט בעצמו ולמנוע מעצמו לקחת את התרופה שוב ושוב. מר הייד נוטה לפרוץ ללא כל התרעה בזמנים בלתי צפויים. בלילות יוצאת דמותו של מר הייד, כשהוא חמוש בתיק רופאים מעור ומחפש קורבנות למעשי רצח. בעוד הייד הפושע מתחמק מהמשטרה, דוקטור ג’קיל מנסה להציל את ‘האני הטוב’ שלו משליטתו של הייד – בניסיון שנועד מראש לכישלון.

מי שלא מזדהה עם הסיפור שירים את היד. טוב, הרעיון ברור, בכל אחד מאיתנו יש שני כחות, אחד ד”ר מכובד (או אברך כולל, או איש משפחה או כל תיאור אחר שאתה יכול להדביק לעצמך), והשני הוא מיסטר הייד שהוא היצור המעוות הזה שאנחנו רוצים כל כך בכח לדחוף פנימה ושייעלם מהחיים שלנו, אבל כאשר הוא משתלט עלינו – אנחנו בידיים שלו לחלוטין. העסק מסתבך בגלל שהחל מאותו רגע בו הד”ר בלע את הסם – אין לו דרך לצפות מתי היצור הנורא שבתוכו יפרוץ.

זה בדיוק הסיפור שלי. הייתי ילד טוב וחייכן, ואז מצאתי איזו תרופה שתעזור לי להדחיק באופן זמני את הצד הטוב באישיות שלי. בהתחלה לא ממש הייתי זקוק לאותה תרופה וזה היה יותר בקטע של מחקר. לא הבנתי בכלל את המשמעות של לקיחת התרופה הזאת, כי בסך הכל הייתי בן עשר או אחד עשרה וגיליתי לתומי את האוננות. הבעיה היתה שבשלב מסויים זה השתלט עליי לחלוטין ומאז הפכתי להיות שני אנשים בגוף אחד. יום אחד אני בחור ישיבה רגיל ויום אחד אני אדם שמאבד שליטה וכל מה שמעניין אותו זה למלא את הכמיהה העצומה למין.

הכאב הגדול הוא כפול: הראשון זה עצם העובדה שאני הופך להיות מיסטר הייד, בזמן שבדימוי העצמי שלי אני בכלל צריך להיות כל הזמן ד”ר ג’קיל. והשני זה פיצול האישיות. לא ברור לי מה יותר כאב, אבל כן ברור לי שפיצול האישיות הוסיף לתדלק באופן קבוע את מיסטר הייד שבתוכי. אחרי כל פעם שמיסטר הייד השתחרר ועשה בי ככל העולה על רוחי, ד”ר ג’קיל שבי הרגיש כל כך נורא שהוא לא יכל לסבול יותר את הכאב. לאן הד”ר יכל לברוח? די ברור, הוא לקח עוד פעם את הגלולה הזאת ויצא למסע נוסף עם מיסטר הייד. נכון שהחורבן שהמיסטר השאיר לא באמת עשה שום דבר טוב לד”ר שבי, אבל כפי שכבר הבנו – לא באמת היתה לי שום ברירה.

אם אני רוצה לתמצת את כל הענין של התמכרות זה בדיוק הסיפור הזה. יש לי את האישיות שלי ויש את האישיות של המכור. כל פעם שיש מאבק ביניהם האישיות של המכור שבי תנצח. היא חזקה פי אלף מהאישיות העצמית שלי. לאט ובהתמדה האישיות של המכור מתפתחת יותר ויותר וככל שהיא תופסת יותר מקום בחיים שלי, האישיות של העצמי הולכת ונחלשת והופכת להיות יותר משנית.

הריפוי מתחיל בקבלת המציאות. כן, אני גם ד”ר ג’קיל המכובד, אבל אני בפירוש גם מיסטר הייד. אני גם האישיות של עצמי, אבל יש בי גם את האישיות של המכור, ופעמים רבות האישיות הזאת היא הדומיננטית והקובעת. רק אחרי הקבלה הזאת ניתן להתחיל בתהליך ההחלמה, הליך שיימשך כל החיים, כיון שמיסטר הייד לא מתכן לעזוב. הוא כאן כדי להישאר, אבל בהחלט יש דרך ללמוד לחיות איתו מבלי לתת לו לצאת החוצה.