מי אני באמת?

את הסיפור כולנו מכירים, והפרטים משתנים רק במעט אצל כל החברים כאן. אנחנו מתבגרים קצת, מגלים את התאווה, מתחילים להרגיש רע ואז לא יודעים מי אנחנו באמת? האם אני האמיתי זה אותו אחד שרוצה להיות בחור טוב, ללמוד, להתפלל וכן הלאה, או שהאני האמיתי זה אותו אחד שרק רוצה לראות נשים ערומות וחי בעולם של פנטזיות מטורפות?

אוקיי, לאן ממשיכים מכאן? יש כאלו שהדחיקו צד אחד, יש כאלו שהדחיקו צד שני, יש כאלו שמנסים להסתדר עם שניהם. יש כאלו שהמשיכו להיות הבחור הטוב והעדין של הישיבה, ורק מבפנים נותרו אכולים על כך שהם “עוברים עבירות” ונמצאים במקומות שכל כך לא מתאימים לתדמית שלהם ולמי שהם רוצים להיות. יש כאלו שהחליטו שאם הם לא יכולים יותר – עדיף להפסיק את ההעמדת הפנים ואולי כך ירגישו טוב. כמובן יש כאלו שהרחיקו לכת, ויש כאלו שעשו את זה רק באופן מינורי כיון שכלפי חוץ לא היה להם את האומץ לזרוק הכל, אז הם נשארו במצב הקודם אבל בפנים הכל היה ריק. קליפה בלי פרי.

ויש אולי כאלו שניסו להתמודד עם שני הצדדים זה מה שאני עשיתי, לפחות במשך חלק גדול מהחיים שלי. במשך שנים אני זוכר את עצמי שואל את השאלה הזאת: מי לעזאזל הוא זלמן האמיתי? כשאני בתקופה נקיה אני מרגיש כל כך אמיתי וכל כך טוב עם עצמי שאני בטוח שזה האיש האמיתי שבי. כשאני מול המחשב באתרי פורנו אני מרגיש את התאווה כל כך חזק בוערת בי שאני בטוח שזה האיש האמיתי שבי. אז מה עשיתי כדי לנסות להתמודד עם המציאות? נראה לי שבתת-מודע ניסיתי להתפתח בשני הכיוונים ההפכיים האלו ביחד.

מצד אחד אחרי כל נפילה זה גרם לי לרצות יותר טוב ללמוד ולהתפלל וכן הלאה, וכך צמחתי בכיוון הזה. לאידך התאווה כמובן לא טמנה ידה בצלחת והמשיכה לפעול בכוחות מוגברים כדי להגיע למצבים יותר רציניים כל פעם. כשאני מסתכל אחורה ואני רואה באיזו אמביציה פעלתי בכל מיני פרוייקטים חיוביים, אני רואה מאחרי כל פעולה את הפנים של התאווה מציצות, והם אלו שדחפו אותי להתקדם הלאה והלאה בבריחה מהם. והאמת שגם כאשר אני רואה את כל הנפילות האכזריות שלי אני יכול לראות מאחורה מציצות הפנים העדינות של העשיה החיובית, התפילה והלימוד. כן, כל פעם שמשהו לא הסתדר שם – ברחתי בכל כוחי הישר לזרועתיה הפתוחות של אהובת נפשי: התאווה למין.

זה לא היה מדוייק תמיד. היו פעמים שדי השלמתי עם ההתמכרות ופשוט חייתי חיים כפולים והזויים שרק אתם ידידיי יכולים להבין איך בכלל ניתן להעלותם על הדעת. כך או כך, התסביכים הנפשיים שלי עם “מי אני באמת” לא נפתרו אף פעם. כשזה קם – זה נופל, וכשזה קם – זה נופל.

אבל היום אני חושב שאני יודע את התשובה. אני רוצה להאמין ש”אני האמיתי” הוא אדם טוב, משתדל להיות קרוב לה’ ולעשות את הדברים הנכונים. התאווה התלבשה לי על החיים, ולא רק שהיא מכריחה אותי לעשות את רצונה, היא גם גורמת לי לחשוב ש”היא” זה “אני”. הזוי, אבל זה המצב. וגם זה קשור לענין של ההבנה שאני חולה ולא אדם רע, ושלכל ההתמכרות הזאת אין קשר לשום קטע דתי או לעבירות. כי רק כאשר הבנתי שאני חולה, הבנתי שהמחלה היא לא אני! “אני” – “חולה”. שני דברים שונים.