עד מתי נמשיך לעשות צעדים?

האם צריך להמשיך לעשות צעדים כל החיים? נפריד רגע את השאלה הזאת מהשאלה האם ההתמכרות היא לכל החיים והאם צריך להמשיך להיות בקבוצות כל החיים, כי אלו הן שאלות שהתשובה עליהן היא לחלוטין אינדבידואלית, יש כאלו שממשיכים לאורך זמן ויש כאלו ש”עולים על הדרך” וממשיכים הלאה בלי קבוצות. השאלה כעת היא על עצם העבודה האישית שלנו, על המהות של הצעדים שהם עבודה על המידות, על הקשרים עם אנשים אחרים ועל הקשר שלנו עם אלוקים.

וכאן התשובה היא מאוד פשוטה: כן, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד כל החיים, כל זמן שאנחנו רוצים להמשיך להשתפר, להתקדם ולחיות חיים טובים יותר.

בדיוק כפי שאנחנו מנקים את הבית שלנו כל הזמן ולא מסתפקים בניקיון יסודי חד פעמי בערב פסח, כך גם את הבית האישי שלנו, האישיות שלנו, אנחנו צריכים לנקות כל הזמן. נכון, כשאנחנו מגיעים לתכנית אנחנו עושים ניקיון יסודי מאוד, אבל כמו שבית פיזי מתלכלך ומתבלגן אם יש בו חיים, כך גם הבית הנפשי שלנו עובר כל הזמן שינויים, וזה מצריך השקעה קבועה לשמור אותו במצב תקין.

אבל זה לא עונש, ממש לא. העובדה שאנחנו צריכים לשמור את עצמנו במצב נפשי תקין כדי להישאר נקיים היא בונוס כי זה גורם לנו להמשיך להתקדם בחיים ולא לעצור במקום או לדרדר אחורה. אנחנו מבינים שאם אנחנו לא רוצים לסבול – עלינו להיות מודעים לעצמנו ולמצב האישי שלנו כל הזמן, וזה בדיוק מה שעבודת הצעדים נותנת לנו.