למה חייבים את הצעד הראשון?
הצעד הראשון הוא הוא הבסיס לכל התכנית כולה, והוא אומר “הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה”. אבל למה חשוב שנודה בחוסר אונים, האם אי אפשר לעשות את התכנית הזאת גם אם אני חושב שיש לי מספיק כוח? התשובה היא שהתכנית הזאת דורשת המון השקעה וצעדים שהם אמנם פשוטים אבל מאוד לא קלים, ומי שלא מוכרח לעשות אותם – פשוט לא עושה אותם.
ניקח כדוגמא את הצעד השני שבו אנחנו מתחילים לבקש עזרה מחברים אחרים בזמן קושי. אף אחד לא אוהב לבקש עזרה, ובדרך כלל אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שהפעם נסתדר לבד ונצליח לעמוד בפיתוי ולא ליפול. רק מי שבאמת מודה בכך שהוא חסר אונים ויודע שלבד הוא לא יכול – יעשה את הצעד הפשוט הזה ויתקשר לחבר אחר לבקש עזרה כדי לעבור את הקושי.
ככה זה בנוגע לצעד השני וכך גם בנוגע לכל אחד מהצעדים שאחרי זה. מי שחושב שהוא יכול להסתדר בעצמו באמצעות כלים פשוטים וקלים יותר, לא יעשה את העבודה הקשה של הצעדים, בפרט בצעדים כמו הרביעי והחמישי שהם עבודה פנימית על פגמי האופי, וכן הצעדים השמיני והתשיעי של יישור ההדורים עם אנשים בהם פגענו. זה כמו שאדם לא הולך לניתוח כל זמן שהוא לא משוכנע שזה הטיפול היחיד עבורו וכמובן שמי שחושב שהוא רק צריך פלסטר לא יחתום על ניתוח. גם אצלנו מי שחושב שהוא יכול להסתפק בהתקנת סינון או כלי אחר, לא יתמסר לעבודה של הצעדים.
בנוסף, ההכחשה שלנו מאוד חזקה, וכאשר עוברת תקופה שבה אנחנו מצליחים להישאר נקיים, בדרך כלל מגיע הרגע שאנחנו אומרים לעצמנו שהכל בסדר ואין לנו יותר צורך בעבודה של הצעדים ובכל התכנית. רק אם אנחנו מודים בחוסר אונים ומפנימים את העובדה שזה משהו בסיסי ומרכזי, אנחנו ממשיכים לעשות את הפעולות ולא מתבלבלים בקלות..
המשימה היומית
תנסה להיזכר בכמה שיותר מקרים בהם חשבת שתצליח בהתמודדות ובסוף נכשלת. תיזכר בהרגשות לפני כן של “אני יכול”, ובהרגשות אחר כך של הכישלון בהתמודדות, ותשאל את עצמך לאן זה מביא אותך כעת – האם אתה מוכן להודות בכך שתצטרך השקעה מאוד רצינית על מנת להצליח?