ההולכים בחושך ראו אור גדול

נולדתי למשפחה נורמטיבית וגדלתי בסביבה די רגילה. ילד רגיש מאוד בתוכי אך כלפי חוץ לא ממש ניכר עליי משהו מיוחד. הייתי ילד די מוכשר, אפשר לומר מוצלח, למרות שלא עשיתי בזה שימוש בדרך כלל. ניחנתי באינטואיציות גבוהות אשר שימשו אותי תמיד כדי לסדר את העניינים. אילו עניינים הייתי צריך כבר לסדר?! ובכן, היות והייתי ילד “מרצה” של אבא ואמא השתדלתי שתמיד יהיו מרוצים ממני. הסתרתי בכל כוחי את בעיותיי מהם, כדי שהם לא ייעצבו, יכעסו, ייקחו ללב וכו’. פה ושם הסתבכתי עם המורה ועם המנהל אך הצלחתי איכשהו תמיד להסתדר. הייתי ילד רגיל, לא מישהו שתופס יותר מדי מקום.

שנות הילדות חלפו עד מהרה ואת מקומן החליפו ימי הבחרות. נכנסתי ללמוד בישיבה בעיר רחוקה, משאיר מאחור את פינוקי הילדות המענגים ואת הבית החם. הלחץ בלימודים, יחד עם הקושי שבריחוק מהבית החריפו את מצוקתי, ואז יום אחד גיליתי את התאווה. היא הופיעה משום מקום, מקסימה ומהממת, ושאבה אל תוכה את הררי הכאב ומצוקתי הרגשית. היא הייתה הדבר המתאים ביותר בעת ההיא אך גם המכאיב ביותר. לא ידעתי אז איך להתמודד עם זה, הייתי מפוחד, הבנתי די מהר שמה שאני עושה הוא דבר נורא. זה רק הוסיף משקל על העומס הרגשי שהייתי בו. היא החלה ללוות אותי באותם ימים. בין סדר למשנהו, בין תפילה לרעותה ובין יום לחברו, וטרדה את מנוחתי.

למרבה הצער, אותה צללית עגומה הלכה וגדלה כשהיא מחשיכה חלקים נוספים באישיותי. בזמנים אפשריים, בהפסקות, בשעות הקטנות של הלילה אחרי יום לימודים עמוס, הייתי מגניב את מבטי לארון הספרים, שולף ספר ומחטט בקרביו בהיחבא. מגניב מבטים לכל עבר לבדוק אם מישהו מתקרב. ידעתי את מה שנפשי מחפשת. אבל כשעמדו המילים מול עיניי רעדתי כולי. לבי קפא בפחד נורא בלי יכולת להירגע. האותיות הנוראות הכתובות שחור על גבי לבן הלמו בי כפטישים. “אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב (ישעיה א. טו) ‘ידיכם דמים מלאו’ – אלו המנאפים” “שוחטי הילדים בנחלים”.

משפטים אלו ודומיהם היו עבורי, נער צעיר בן 13 שנים, יותר מדי מכדי להכילם. על מיטתי התייסרתי, רואה בעיני רוחי את אותם ילדים אומללים אשר בזה הרגע ממש שחטתי באכזריות חסרת רחמים. הייתי רגיש מכדי להכיל את העומס הרב. קשה היה לי להתמודד עם מסה כבדה כל כך של אשמה, אבל ברירה אחרת לא הייתה לי. הבושה והאשמה היו כבדות מנשוא, אל מי יכול הייתי לשאת את פניי בעודי עושה מעשים נוראיים שכאלה? המשכתי לשאת הכול בדומייה. מסתיר מכולם את סערות נפשי, הוריי לא ידעו מאומה מכל המתרחש, בטוחים ושמחים היו על בנם מחמדם העושה חיל בלימודיו ומנחיל להם נחת מלוא החופניים.

האשמה הנוראה פרי מעשיי גרמה לי לחפש כל דרך אפשרית לכפר עליהם. ימי השובבי”ם הפכו למצוקה נוראית. לימי הלימוד העמוסים נוספו גם צומות… בעיניים נוגות וחולשה נוראה הייתי מביט במחוגי השעון באמצעו של סדר אחר הצהריים בישיבה, ממתין לעת צאת הכוכבים כדי להתגנב לחדרי ולאכול את פרוסות הלחם שהכנתי לסיום הצום. לצום בימי השובבי”ם? אסור היה שידעו על כך! מישהו עוד יכול להבין שאני, הבחור המצטיין כל כך, צריך חלילה כפרה על אותן העבירות הנוראות של הוצאת זרע לבטלה… או אז תבוא אל קיצה כל מסכת המאמצים הכבירה להאדיר את מעמדי שכה השקעתי בה. אז גם ייגרם חלילה צער להוריי שכה רוצים לראותי עולה במעלות התורה והיראה.

הכמיהה שלי לא‑להים הפכה למשהו נורא. הקשר שלי אתו והתפיסה שלי אותו הפכו ל”תלויי תאווה”. כשלא אוננתי כמה ימים הרגשתי קרוב אליו יותר, הייתה אפשרות להוריד קצת את מסך האשמה שהרגשתי שחוצץ בינינו. רק נפלתי שוב, והופ… הרגשתי מרוחק ומתועב בעיניו. כך הפכה מסכת האשמה והריצוי מול א‑להים לרכבת הרים נוראה. ברגעי חיבור וקרבה אליו הייתי מתפרק לחלוטין. אני זוכר את עצמי מתמוגג בבכי תמרורים, מבקש ממנו בכאב אין סופי שיעזור לי להפסיק את כל זה. כל שיר שהיה בו חיבור אליו שבר אותי מבחינה רגשית לרסיסים. הייתה לי אז עוד תקווה שיום אחד אוכל לצאת ממחול השדים הנורא הזה. הכאב והתסכול שבאו בנפילות שאחרי פגעו בי שוב פגיעה אנושה והחלישו את התקווה שהייתה לי.

בגיל צעיר יחסית לכל חבריי התחלתי לחשוב על נישואין כפתרון לבעיה, ואכן התחתנתי בגיל די צעיר עם אשה מיוחדת במינה. אני זוכר את עצמי יושב לפני החופה ובוכה בכי תמרורים על היסטוריית התאווה שלי, מבקש מא‑להים למחול לי על כל מה שהיה כדי להיכנס לחופה נקי מכל רבב כחתן ביום חופתו. היה לי די ברור שמהיום והלאה כבר אין לי כל צורך במימוש תאווה בצורה אסורה, אני הרי מתחתן…

לא עבר חודש מאז נישואיי, ואני שוב בתוך התאווה. אם עד נישואיי היו הפנטזיות בראש שלי ועם עצמי, כעת הן הלכו צעד קדימה. אשתי התמימה לא הבינה מה הסיפור של הבעל הטרי והמיוחד שלה… אצלי זה היה כמעט חסר שליטה. גם כשהפנטזיות לא היו כל כך בחוץ, אצלי בראש הן היו ועוד איך.

עד לנישואיי לא פגשתי מעולם את עולם הפורנו. החשיפה לאינטרנט פתחה שלב חדש בתהום התאווה שאליה הגעתי. אם עד אז הפנטזיות היו מינוריות, מאז שנחשפתי אליו נכנסתי למחול שדים נורא. פעם אחר פעם הייתי מבוהל יותר מהתהומות שאליהם הגעתי. לא יכולתי לסבול את הפער ההולך וגובר בין מי שהייתי כלפי חוץ ומי שרציתי להיות, לבין המעשים שעשיתי. הסתירה הנוראה בתוכי הרקיעה שחקים והפכה לבלתי אפשרית. בכל פעם שהייתי בטוח שגיליתי הכול, הופתעתי מחדש למצוא את עצמי נמוך עוד יותר. כשהייתה לי אפשרות, הייתי שוקע שעות במדמנת התאווה ומתעורר ממנה כהלום קרב. ההרגשה אחר כך הייתה נוראה. לא יכולתי לסבול כמעט שום דבר. פיצול האישיות שלי הלך והחמיר על שעלה אל מעל לסף הכאב.

הגעתי לקרקעית הרגשית שלי.

ואז, יום אחד בעודי נכנס עוד פעם לעמקי האינטרנט אני רואה קישור לפוסט העוסק בפגעי האינטרנט. כמו באינסטינקט תכננתי להעיף אותו לתהום הנשייה, עוד משהו שישבור את הלב וייסר אותי על מה שאני עושה. מה כבר אפשר לחדש לי בנושא? הרי את בעיותיו של האינטרנט לא ממש צריך לספר לי, יש לי ‘דוקטורט’ בנושא, מה שמעולם לא עזר לי במאומה ברגע שהייתי מתיישב מול המסך, מניח ידי על העכבר ושועט בהתרגשות אל עבר התהום. שנים של התרסקויות חוזרות ונשנות הפכו את כל הנושא לייאוש אחד גדול, כבר לא האמנתי שיהיה מישהו או משהו שיצליח לשנות את המשוואה המתסכלת הזו.

אבל א‑להים רצה כנראה אחרת. קראתי על תכנית 12 הצעדים. על אף שחשבתי שאני יודע כבר הכול, מסתבר שהיה עוד משהו אחד לחדש לי. עשרות שנים של התמודדות עם התאווה קיבלו תפנית באחת. פתאום חדרה אל מוחי ההכרה שכל ההתייחסות שלי עד היום לנושא החטיאה את המטרה. הזדהיתי כל כך עם התובנות שקראתי. האם לא רציתי להפסיק מאז ומעולם? האם היה משהו שגרם לי כאב וסבל כה רבים כמו הנפילות בתאווה? מהי אם כן הסיבה שאינני מפסיק עם זה?! הבנתי שעשרות שנים אני שבוי במעשים הגדולים מכדי יכולת התמודדות רגילה. שיש צורך בשינוי גישה כדי לטפל בכל הסיפור הזה.

עולם חדש של תובנות ומושגים נפתח לי באותו יום. הפעולה הראשונה שעשיתי הייתה להירשם לפורום. בצעדים מהוססים אך מלאי התרגשות יצרתי בזהירות ובאנונימיות קשר עם מתי מעט החברים הבודדים והמיוחדים מאוד שזימן לי א‑להים בימים ההם. יחד עם ההתרגשות הגדולה היה גם הפחד הנורא מכל – היחשפות בפני מישהו שמכיר אותי. למרות הקושי הנורא מול התאווה הצלחתי בחסדי ה’ להסתדר במעמד לא רע. רק זה מה שהיה חסר לי, לחשוף את עצמי כמי שקשור חלילה לתחום ובעיות שכאלו.

למרות ההבנה החזקה כל כך שזהו המקום וזהו הפתרון עבורי, משהו בתוכי התקומם פעם אחר פעם וקרא לי לחזור אחורה. עדיין היה לי קשה לקבל את העובדה שממנה ברחתי כל חיי. מסתבר שחלק משמעותי בכל הקושי שלי כל החיים היה להודות בכך שיש לי בעיה. לחמתי בחירוף נפש מול התאווה ומול ההתמודדות עם הדימוי העצמי שהיה כרוך בה. הייתי בטוח שהעובדה שיש לי בעיות בתחום סותרות את כל שאיפות חיי. לא כך דמיינתי את עצמי. בתוכי ידעתי גם ידעתי עם מה אני מתמודד, אבל מנגנון ההכחשה שלי זעק נואשות שלמעשה יש לי קושי בתחום, אבל אני לא ממש שם.

חלק משמעותי ביותר בכל הסיפור שלי הוא ללמוד להיכנע מול ההתרחשויות. להתקוממות שבתוכי מול התנהלות חיי כפי שהם יש חלק מכריע במצוקה שחוויתי. הבנתי שיש לי אובססיה לנהל את מהלך חיי ולשלוט בהם. זו הסיבה שכל כך היה קשה לי להודות בחוסר אונים מול התאווה, היה לי קשה לקבל את עצמי כפי שהנני. בכל פעם שאני חווה קושי מול דברים בחיי אני מוכרח להרפות מהאזורים שאין לי יכולת לעשות בהם שינוי. במילים פשוטות יותר – “לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם”, מול הדברים שיש לי אפשרות לשנות אני צריך לפעול, אך לא יותר מכך.

מאז ועד עתה אני חווה סוג של שפיות הולכת וגוברת. יש עליות ויש גם ירידות. אבל הדרך ממשיכה. מאתגרת ומשתלמת. מזמן כבר הבנתי שהתאווה אינה הנושא העיקרי באישיותי. שהשימוש בה נבע משלל פגמים ובעיות רגשיות ואישיות אשר הטיפול בהם פתח וממשיך לפתוח לי עולמות קסומים באישיותי.

אני ממשיך לצעוד כל הזמן. עם כל צעד וכל התקדמות חיי מקבלים משמעות חדשה. הפחדים, האשמה, הייאוש, הטינות ושאר הדברים שהביאו אותי עד לקרקעית הולכים ונעלמים. באופק נגלה לפניי עולם מואר, מלא משמעות ושמחת חיים.

“ההולכים בחושך ראו אור גדול” (ישעיהו ט, א).