המעבר וההתקדמות מצעד לצעד

כל הצעדים הם כמו אבני דומינו, אבן אחת נופלת ואז היא מפילה את הבאה בתור, שמפילה את הבאה בתור. אם אבן אחת לא נופלת – זה לא אומר שהיא לא בסדר אלא שהאבן הקודמת היתה רחוקה מידי וצריך לחזור אחורה, לסדר אותה ואז להמשיך הלאה. כל צעד גורם לנו להגיע לצעד הבא, ואם אנחנו מתקשים בצעד מסויים – זה אומר שאנחנו צריכים לחזור אחורה לצעד הקודם.

למשל בצעד הראשון אנחנו מודים שיש לנו בעיה, מה שמביא אותנו לחפש פיתרון בצעד השני, ולקחת החלטה לעשות מה שצריך כדי ליישם את הפיתרון בצעד השלישי. זה כמו אדם שהולך לרופא ומתלונן על בעיות והרופא מאבחן אותו (צעד ראשון), ואז מסביר לו על תהליך הריפוי (צעד שני) והוא חותם על התחלת הטיפול (צעד שלישי). אם אנחנו לא מצליחים לקבל את ההחלטה של הצעד השני, כנראה אנחנו עדיין תקועים בצעד השני ולכן לא מוכנים להתקדם הלאה.

אותו דבר זה גם בסדרת הצעדים שבה אנחנו מתמקדים בפגמי האופי שלנו – צעדים ארבע עד שבע. כל צעד כאן  מוביל אותנו לצעד הבא. הצעד הרביעי הוא חשבון נפש, ספירת מלאי אישית שאמורה להביא אותנו למצב בו אנחנו רוצים להשתחרר ממה שמצאנו ברשימה הזאת. לכן אנחנו מוכנים להוריד את הגאווה שלנו ולשתף בכך אדם נוסף. אם עשינו את זה כפי שצריך, אנחנו כעת מוכנים לעשות את החלק שלנו, העבודה העצמית שלנו לוותר על פגמי האופי, ואז גם נגיע למסקנה שלבד זה בלתי אפשרי וצריך את עזרת אלוקים.

בכל צעד בתהליך, אם אנחנו מרגישים תקועים – כדאי לנו להסתכל אחורה לברר מה לא בסדר בצעד שלפני הצעד בו אנחנו תקועים, לחזור לעשות שם עבודה, ואז להתקדם הלאה.