האם אני מוכן כדי להמשיך הלאה?
כל מה שהצעד השישי דורש מאיתנו זה להיות מוכנים לכך שאלוקים ישחרר אותנו מפגמי האופי שלנו. נשמע קל, לא? אז זהו שמסתבר שמוכנות זה אמנם דרישת מינימלית אבל זה לא אומר שהסף הוא נמוך כל כך.
אנחנו רואים את זה במקומות נוספים בתכנית שמבקשים מאיתנו את המינימום האפשרי, אבל אין הנחות מעבר לכך. למשל הדרישה היחידה להיות חבר בתכנית זה הרצון להפסיק את הנפילות. גם זה נראה כמו משהו מאוד קל כי “ברור שאני רוצה להפסיק ליפול”, אבל למעשה זה דרישה חד משמעית של רצון כנה להפסיק, ואם אני עדיין לא בטוח שאני רוצה להפסיק – אז אני לא חבר בתכנית.
בקיצור, להגיע למוכנות זה באמת לא בשמים, אבל מצד שני זה גם לא משהו שאפשר לדלג עליו. הצעד השישי נראה לפעמים כמו צעד קצת מיותר כי אחרי שכבר גילינו את הפגמי אופי שלנו וגם שיתפנו על כך חברים אחרים, אנחנו רוצים לרוץ הלאה ולבקש מאלוקים שישחרר אותנו מהם. אבל לא, זה לא עובד ככה. אנחנו חייבים לפני כן לעצור ולעשות את העבודה שלנו להגיע למוכנות להשתחרר מפגמי האופי. אז – ורק אז – נוכל לבקש מאלוקים שיעזור לנו.
המשימה היומית
תשאל את עצמך האם אתה באמת מוכן שאלוקים ישחרר אותך מפגם אופי שזיהית אצלך. למשל אם אתה סובל מטינות – האם אתה באמת מוכן להתחיל לחיות חיים בלי טינות בכלל, גם כאשר הן מוצדקות?