אני לא יכול לבד

הצעד הראשון והצעד השני הם שני צדדים של אותו מטבע, שני צעדים שמשלימים אחד את השני. בצעד הראשון אנחנו מודים בחוסר אונים, ואילו בצעד השני אנו מגיעים לאמונה שדוקא יש לנו סיכוי. הצעד הראשון נראה די מייאש, והצעד השני מלא בעוצמה. זה נראה כמו סתירה, אבל זה ממש לא.

בצעד הראשון אנחנו אומרים “הודינו כי אנו חסרי אונים מול הפורנו”, ובצעד השני אנחנו אומרים “הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו”. המשמעות היא שבצעד הראשון כל אחד אומר “אני לא יכול” ובצעד השני אנחנו מוסיפים מילה אחת: לבד. בצעד הראשון גילינו שאנחנו לא יכולים להתמודד מול ההתמכרות לפורנו, אבל בצעד השני אנחנו מבינים שזה לא נכון באופן מוחלט, אלא שאנחנו לא יכולים לבד, אבל עם עזרה של אחרים ושל א-לוהים אנחנו יכולים גם יכולים.

זה כמו אדם שמנסה לטפס על קיר חלק שוב ושוב וכל פעם נופל. מגיע רגע מסויים שבו הוא מבין שזה לא שאלה של כוח רצון, ולא משנה כמה כוח רצון הוא יגייס, הוא ימשיך ליפול כי הוא פשוט לא יכול לטפס על קיר חלק. אין לו את היכולת הזאת. הוא לא ספיידרמן. אבל האם המשפט “אני לא יכול לטפס על קיר חלק” שקול למשפט “אני לא יכול להגיע אל הגג”? ברור שלא. אם אני לא יכול לטפס על הקיר, אני יכול לעלות במדרגות או לבקש ממישהו שיזרוק לי חבל ויעזור לי בטיפוס.

בצעד הראשון הפנמנו את העובדה שעבורנו, להתמודד מול הפורנו זה כמו לנסות לטפס על קיר חלק. לא משנה כמה כוח רצון נגייס, זה פשוט גדול עלינו, ואין לנו את היכולת להצליח במשימה. אבל מיד אחר כך אנחנו מבינים שיש דרכים להגיע אל הגג גם בלי לנסות לטפס על קיר חלק, ועבורנו זה אומר להפסיק לנסות להתמודד לבד, ובמקום זה לשנות גישה ולהתחיל לבקש עזרה מאנשים אחרים ומא-לוהים.

המשימה היומית

תקדיש כמה דקות למחשבה ולכתיבה על ההבדל בין “אני לא יכול” לבין “אני לא יכול לבד”. הכוונה היא לא כל כך לרמה התיאורטית של הדברים, אלא כיצד זה מתבטא בהתמודדות האישית שלך עם הפורנו – למה הגעת למסקנה שאתה לא יכול, ומה השתנה כשהבנת שאתה לא יכול – לבד.