להיות אגואיסט בהחלמה
עבודת הצעדים אמורה לגרום לנו “התעוררות רוחנית” שזה אומר שינוי של דרך החיים שלנו, מדרך שמבוססת על רצון עצמי לדרך שמבוססת על אלוקים והזולת. לא לחינם נאמר לנו שאנוכיות וראיית עצמי כמרכז אלו הם שורשי הבעיה שלנו. אבל כשאנחנו מגיעים לצעד השתיים עשרה, הצעד האחרון ברשימה, פתאום אנחנו מגלים שגם העזרה לאחר היא כדי לעזור לנו, וזה נראה פרדוקס גמור: האם הגענו לכאן כדי ללמוד להיות אנוכיים ולחשוב רק על עצמנו?
האמת היא ששני הדברים נכונים. באנו לכאן כדי להתחיל לחשוב על אחרים, אבל במקום אחד אנחנו חייבים להיות אנוכיים וחייבים להמשיך לחשוב על עצמנו – זה המקום של ההחלמה עצמה. אם לא נשים את ההחלמה שלנו במקום הראשון, הסוף יהיה שנפסיד הכל וגם לא נוכל לעזור לאחרים.
ניקח כדוגמא מקרה בו חבר מתקשר לשתף אותנו ואנחנו רוצים לעזור לו, אבל השיתוף שלו גורם לנו רצון ליפול. ייתכן שנחשוב שאנחנו צריכים להמשיך ולהקשיב כדי לעזור לחבר שלנו, אבל זאת טעות. אם בגלל השיתוף שלו אנחנו ניפול, אז ברור שלא נוכל לעזור לו, וגם לא נוכל לעזור לעצמנו…
אותו דבר בכיוון ההפוך. כאשר אנחנו מתחילים לחשוב יותר מידי לפני שאנחנו מתקשרים לספונסר או לחבר אחר כי לא נעים לנו ואנחנו חושבים על הזולת ולא על עצמנו. כדי להחלים וכדי שנוכל להפסיק את החיים שמבוססים על רצון עצמי וראיית עצמי כמרכז, אין לנו ברירה אלא לחשוב על עצמנו ולשים את עצמנו במקום הראשון. בהחלמה אנחנו חייבים להיות אנוכיים ולעשות כל מה שצריך כדי שנוכל להחלים. אז, ורק אז, נוכל גם לעזור לאחרים.
המשימה היומית
תחשוב על מקרים שבהם בגלל שחשבת על אחרים, הזנחת את ההחלמה שלך. למשל מקרים בהם לא התקשרת כי חשבת שאולי מאוחר מידי או שהאדם שאליו אתה מתקשר עמוס מידי וכן הלאה. תשאל את עצמך האם במבחן התוצאה פעלת נכון או שזה היה שגוי?