צעד חובה בכל שלב בעבודת הצעדים

אין אף צעד מתוך 12 הצעדים שאפשר להגיד “אני לא נמצא בו” ולכן לא לעשות אותו, אבל הדבר בולט במיוחד בצעד האחד עשרה. מצד אחד הצעד הזה מגיע רק אחרי עשרה צעדים קודמים, ומצד שני – הוא חלק מכל התהליך, כבר מהצעד הראשון.

הצעד אומר “חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם א-לוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת”, ואם נקצר את זה אז הצעד הזה עוסק בתפילה והרהורים.

ברגע שהגענו לתכנית, התחלנו להשתמש בצעד הזה של תפילה והרהורים, הן כחלק מהשינוי גישה הכללי שלנו לחיים ולא-לוהים, והן כחלק מצעדים ספציפיים. למשל בצעד השלישי למדנו לפנות לא-לוהים בתפילה, בצעד השביעי ביקשנו ממנו שיסיר מאיתנו את פגמי האופי שלנו, וכמובן בקבוצות למדנו את תפילת השלווה שכשמה כן היא – תפילה. אז נכון שכאשר נגיע לצעד הזה אחרי עבודה מאומצת על עשרת הצעדים הראשונים, נגלה שיש עוד הרבה מה לעשות בענין של תפילה והרהורים, אבל עצם התפילה היא לא לא דבר חדש לנו.

למעשה, התפילה לא חדשה לנו גם לפני שהגענו לתכנית. מי שמאיתנו מקיים אורח דתיים דתי מכיר את התפילה היטב, ורבים מאיתנו מתפללים כשאנו זקוקים לעזרה מיוחדת. אם כן, מה ההבדל בין התפילה הרגילה לתפילה עליה אנחנו לומדים בצעד הנוכחי? השינוי המרכזי טמון בגישה. אנחנו לומדים לפנות אל א-לוהים עם הגישה הנכונה, וכמובן במקביל לכך שאנחנו לוקחים אחריות על החלק שלנו.