להתפלל בכל דרך שהיא
בצעד האחד עשרה אנחנו עוסקים ב”תפילה והרהורים”, ומגיעים (שוב) לפרדוקס של התכנית: מצד אחד אומרים לנו הרבה פעמים שישנה חשיבות לפעולות, גם אם אנחנו לא מרגישים, ומצד שני אומרים לנו שאם אנחנו עושים משהו בלי לעשות אותו באמת, דהיינו בלי כוונה, אז אין לכך משמעות. זה נכון בעיקר בצעד הנוכחי, כי תפילה שהיא רק לצאת ידי חובה היא לא ממש תפילה. הרי אנחנו לא עוסקים בתפילה מהצד הדתי אלא מהצד של החיבור לאלוקים, והחיבור הזה לא מתרחש אם אנחנו סתם ממלמלים משהו בלי להתכוון לכך.
אז נכון, אנחנו צריכים להתפלל גם אם אנחנו לא מרגישים כעת רצון וגם אם זה מהשפה ולחוץ, כדי שהפעולות ימשכו את הלבבות, אבל תפילה כזאת תהיה בעלת השפעה מועטה בלבד לגבי ההתקדמות הרוחנית שלנו. תפילה אמיתית לא נמדדת במילים שאנחנו אומרים או לא אומרים אלא במה שיש בה, בכוונה שלנו ובחיבור שנוצר על ידה.
זאת הסיבה לכך שאין דרך אחת נכונה להתפלל. יש מי שמבקש מאלוקים עזרה בתוך התפילות הרגילות, יש מי שמתפלל במילים שלו, יש מי שמאמץ תפילות שנכתבו ומתאימות במיוחד לחברים בתכנית (עם הדגשים על העבודה של הצעדים, השחרור וקבלת השלווה), ויש מי שמתפלל בתוך הלב בלי מילים. זה לא משנה איך אנחנו מתפללים, העיקר שהתפילה תהיה אמיתית וכנה.
תפילה יכולה להיות רגע אחד של פניה בתוך הלב לאלוקים, בבקשה שישחרר אותנו מהקשיים שלנו, שיעזור לנו להישאר נקיים ולעשות את מה שבאחריותנו. כשאנחנו מתפללים באמת, אנחנו מרגישים שחרור מיד אחר כך, כי אנחנו עושים את שלנו ומוסרים לאלוקים את מה שלא בשליטתנו.
המשימה היומית
תבחר את סוג התפילה שלך, את הזמנים בהם אתה מתפלל, ותקדיש כמה דקות ביום לתפילה מהלב. אחרי התפילה תשאל את עצמך איך אתה מרגיש, מה השתנה לפני התפילה ואחריה, והאם הפניה לאלוקים באמת עזרה לך להרגיש שלווה.