מחויבות לקבלה ושינוי

בצעד העשירי אנחנו מבינים שבחיים אין דבר כזה “זבנג וגמרנו”, ומי שעושה שינוי בחיים, צריך להמשיך לתחזק אותו כל הזמן, כדי לא לחזור אחורה. בדיוק כפי שאדם שעשה דיאטה, יצטרך להמשיך לשמור על מה שהוא אוכל, אם הוא רוצה להישאר במצב שלו, כך גם אצלנו, אחרי שהשקענו בעבודה על כל הצעדים, עלינו להמשיך לתחזק את המצב שלנו כל הזמן, כדי לא לחזור אחורה.

אבל יותר מזה, אנחנו מבינים גם שבחיים שלנו המטרה היא לשאוף להתקדמות, אבל לא לשלימות. אנחנו עושים טעויות ונמשיך לעשות טעויות, השאלה היא רק מה אנחנו עושים עם הטעויות האלו. ישנן שתי גישות שאנחנו מכירים, שתיהן שגויות: הגישה הראשונה היא לשאוף לשלימות, ולא לקבל את העובדה שנעשה טעויות או שיהיו לנו מעידות ואפילו נפילות בתהליך ההחלמה. הגישה השניה היא לחשוב שזה בסדר גמור לטעות, למעוד או לחזור לשימוש בנפילה גדולה, וצריך פשוט לקבל את זה. גם הקיצוניות האחת וגם השניה, לא גורמות לנו להתקדמות. אם אנחנו לא מוכנים להפנים את העובדה שיהיו לנו מעידות וטעויות, אנחנו נכנסים להלם כאשר זה קורה, ואז לא מצליחים להשתחרר מזה. אם אנחנו מידי מקבלים את עצמנו ואת הטעויות שלנו, אנחנו לא עושים כלום כדי להפסיק אותן.

בצעד העשירי אנחנו לומדים על שביל הזהב: קבלה ושינוי. מצד אחד אומרים לנו שנמשיך לעשות טעויות, אבל באותה נשימה אומרים לנו שאנחנו צריכים מיד לעשות פעולות כדי לתקן את הטעויות ולצמצם אותן בעתיד. “המשכנו בחשבון הנפש – וכששגינו הודינו בכך מיד”. מצד אחד “כששגינו” ולא “אם שגינו”, ללמדנו שנעשה טעויות, ומצד שני “הודינו בכך מיד”, עלינו לקחת אחריות כדי לתקן את הטעות.

המסר הזה מלווה אותנו לכל אורך הדרך של תוכנית הצעדים, קו התפר שבין הפסיביות וחוסר המעש בצד האחד, לבין חוסר היכולת לקבל את הדברים כפי שהם בקיצוניות השניה. בתפילת השלווה אנחנו מבקשים גם שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתנו לשנותם, וגם אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתנו לשנותם. אנחנו לא נכנסים לפסיביות וחוסר מעש, אבל באותה מידה אנחנו מודעים למגבלות שלנו ולכך שיש דברים שהם מעבר ליכולות שלנו.