על חוסר אונים ובחירה חופשית

הנושא הזה לא באמת מרכזי בתכנית, כיון שאנחנו עוסקים בתכנית מאוד פרגמטית שהשאלה היא כל הזמן “איך” ולא “למה”. אנחנו לא עסוקים בשאלה למה הדברים עובדים כפי שהם עובדים ולא מתענינים יותר מידי בשאלות פילוסופיות, במקום זה אנחנו שואלים איך מבצעים את התכנית הזאת, כיון שאנחנו יודעים שהיישום שלה – ולא ההבנה – הוא שעושה את השינוי וזה מה שמשאיר אותנו נקיים ומפוכחים.

ובכל זאת, מכיון שהנושא הזה עולה הרבה פעמים, כדאי להתייחס אליו: האם הודאה בחוסר אונים מהווה סתירה לבחירה חופשית? את השאלה הזאת אפשר לשאול ברמה האישית, האם אני מרגיש שאין לי יותר בחירה, או ברמה האמונית/דתית, האם יש התנגשות בין הדברים.

והתשובה היא שלילית לחלוטין. למשל אדם ששוכב בבית חולים מאושפז בגלל רגל שבורה, אין לו בחירה חופשית לגבי האפשרות של תפילה במנין, כי הוא לא יכול לרדת מהמיטה. הוא חסר אונים, וזה לא בסתירה לרעיון של בחירה חופשית, כי אנחנו מבינים בצורה מאוד פשוטה שאלוקים ברא אותנו כך שישנם מצבים שמגבילים אותנו ולא מאפשרים לנו את הבחירה במובן הרגיל שלה.

אז יש מושג כזה שנקרא “אנוס” שזה אומר שאדם לא יכול לעשות פעולה מסויימת, אבל בכל מקרה ובכל מצב יש לאדם בחירה מסויימת, השאלה היא רק מהי הבחירה. אם נחזור לאדם החולה אבל נחליף את הרגע השבורה באדם שסובל מדיכאון קליני, נראה שגם הוא חסר אונים ואין לו כעת בחירה האם להיות בשמחה או לא, אבל הבחירה שלו היא האם לקבל את הטיפול שיעזור לו לעבור את הקושי ולצאת מהדיכאון או לא. אם הוא מקבל את הטיפול, אז הוא בחר – בבחירתו החופשית – לצאת מהמצב.

​גם לנו יש בחירה. גם מי שמכור והוא חסר אונים מול התאווה יכול עדיין לבחור לעשות את הצעדים ולעבוד לפי התכנית, ואז הוא נשאר נקי. זאת בחירה חופשית שיש לכל אחד, בכל מצב.