להודות בחוסר אונים ולהתנהג בהתאם

טוב, אני מודה שאני חסר אונים וברור לי שאם זה אני מול התאווה אז הפסדתי בקרב, מה הלאה? הרי ברור שהמטרה הסופית שלנו היא להישאר נקי ולא ליפול, אז איך בדיוק אני אמור לפעול אחרי שהודיתי בכך שחסר לי כח להתמודד לבד?

מסתבר שלא מספיק להודות בחוסר אונים אלא צריך להתנהג בהתאם. זה אומר שני דברים בסיסיים: הראשון הוא שאם חסר לי כוח אז אני פונה ומבקש עזרה מאחרים ומאלוקים כדי שיעזרו לי. השני הוא שאני לא נכנס למקומות ומצבים שאני יודע שלא אצליח לצאת מהם.

אם יש מישהו שמשום מה עולה לזירת היאבקות מול אלוף באיגרוף וכל פעם חוטף מכות רציניות, צריך להגיע שלב שבו הוא מבין שאין לו  מספיק כוח מול האלוף. ההבנה הזאת היא חשובה אבל אם למרות ההבנה הוא ממשיך לעלות לזירה, אז הוא מבין דבר אחד ועושה את הדבר ההפוך. הוא מבין שהוא חלש אבל מתנהג כאילו הוא חזק, הוא מבין שאין לו כח אבל מתנהג כאילו יש לו. וגם אם הוא לא עולה לזירה אלא נפגש באלוף הגברתן ברחוב ובלית ברירה נכנס לקרב איתו, הוא עדיין מוכיח במעשיו שהוא לא הפנים את מאזן הכוחות ביניהם. במקום להיכנס לקרב אבוד, הוא צריך לבקש עזרה ממי שיש לו כח.

אנחנו עולים לזירה מול התאווה כל פעם, ותמיד חוטפים, עד שמגיע שלב שאנחנו מבינים שזה פשוט לא כוחות ומודים בכך. השאלה היא האם אנחנו מתנהגים בהתאם? אם אנחנו ממשיכים לצרוך “קצת תאווה” ומספרים לעצמנו שהפעם נצליח לעצור בזמן ולא להפוך את זה לנפילה, זה אומר שלא הפנמנו את החוסר אונים, ואנחנו אמנם מדברים בשפה הנכונה אבל ההתנהגות מוכיחה אחרת.

לכן, ההודאה בחוסר אונים צריכה להביא אותנו למצב שבו אנחנו לא סומכים על עצמנו ולא מרשים לעצמנו את המבטים הראשונים, אלו שיובילו אותנו לנפילה, וגם במקרה שאנחנו מרגישים את הפיתוי מגיע, אנחנו פונים לחברים ולאלוקים ומבקשים עזרה, ולא מתמודדים לבד.