בין הרצון לבין הפעולות

שמעתי היום חבר חדש ששאל חבר ותיק, האם אי פעם הוא יהיה משוחרר לגמרי מהתאווה. החבר הותיק, נקי כבר למעלה מ29 שנים, סיפר לו בתגובה על ידיד שלו שחלה בסרטן והיה צריך לעבור השתלת מח עצם. בזמן ההשתלה, מכיון שהמערכת החיסונית שלו לא תפקדה, הוא היה צריך להיות בבידוד גמור, וזה בזמן שהוא תלוי בין שמים לארץ, לא יודע האם ההשתלה תצליח והאם הוא יחלים או חלילה יעבור לעולם שכולו טוב. כשהוא יצא מהבידוד הוא אמר:

“מה אתה חושב, כשהייתי שם בבידוד והאחות היתה נכנסת, איפה הראש שלי היה נמצא? המחלה הזאת תלווה אותי עד הקבר!”.

אבל מיד אחר כך הוסיף הדובר, שכבר קרוב לשלושה עשורים שהוא לא עשה שום פעולה של תאווה, כיון שהוא יודע שאם הוא ישתמש בזה אפילו קצת, הוא לא יהיה מסוגל להפסיק.

מצד אחד הוא אומר שהרצון עצמו ילווה אותו עד הקבר, ושגם ברגעים שהחיים תלויים על כף המאזניים, הראש רוצה למשוך לכיוון התאווה, אבל מצד שני הוא אומר שלא חייבים לתת לרצון הזה לשלוט בנו, ואפשר להמשיך לחיות בלי שום פעולה של מימוש הרצון הזה.

זאת נקודה כל כך חשובה, שכדאי לחזור אליה שוב ושוב, ולהפריד בין מה שכן משתנה לבין מה שלא משתנה, בין מה שיש באפשרותנו לשנות לבין מה שאין ביכולתנו לשנות. את המשיכה שלנו לא נוכל לשנות, והיא גם לא תשתנה מעצמה. את הפעולות שאנחנו עושים אנחנו יכולים לשנות ועל זה יש לנו אחריות. לרצות לצפות בפורנו זה בסדר, אבל לצפות בפורנו זה לא בסדר. לרצות לשקוע בפנטזיות מיניות זה בסדר, אבל לשקוע בפנטזיות מיניות זה לא בסדר. אנחנו לא יכולים לשנות את הרצון שלנו אבל כן יכולים לשנות את המעשים שלנו. התכנית אומרת לנו שנמשיך לרצות לצפות בפורנו, אבל תהיה לנו היכולת לא לעשות את זה.

לקראת סיום סיפר החבר הותיק, שגם כיום, כל פעם שהוא מגיע לחדר בבית מלון בטיסות בעולם, הדבר הראשון שעולה לו בראש זה לרצות לבדוק בספר טלפונים אם יש אפשרויות של תאווה, אבל הוא מעולם לא עשה את זה. בכך הוא ביקש להדגים שוב את ההבדל בין הרצון לבין המעשים, אבל המסר שהתחבא בדבריו היה דוקא כאשר אחד הצעירים שאל בצחוק אך בקול רם: מה זה ספר טלפונים?…