אף אחד לא יציל אותי

אם אני צריך לבדוק איפה השינוי הכי מהותי בגישה שלי אל ההתמכרות, זאת תהיה משימה לא פשוטה בכלל. יש את הכניעה, את הגילוי של א-לוהים, את השלווה כערך חשוב וכן הלאה וכן הלאה מושגים חשובים שנכנסו לחיי, מי מהם בסערה ומי מהם בהתגנבות יחידים, ויחדיו הם חוללו את השינוי. בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לכל תכניות 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות), ישנו נספח בנוגע למושג “חוויה רוחנית”, ומוסבר שם שלא מדובר דווקא ב”התגלות” עם קולות וברקים, אלא ברוב המקרים דוקא בשינוי פנימי שמתחולל לאיטו ובסופו ניתן להסתכל אחורה ולומר: וואו, השתניתי!

ובכל זאת, למרות שישנם הרבה שינויים, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד מהם שוב ושוב. המדובר בהבנה וההכרה בכך שאף אחד לא יציל אותי ואף אחד לא יעשה עבורי את העבודה. לא הפסיכולוג, לא אשתי, לא הקבוצה ולא הספונסר. (האמת היא שגם א-לוהים לא יעשה עבורי את השינוי אלא אם כן הוא יראה שאני לוקח אחריות על עצמי אבל זה נושא אחר).

בעצם, הגישה הזאת לפיה מישהו יעשה עבורי את העבודה, מגיעה מאותו מקום חולה של ההתמכרות עצמה. בעצם כל הזמן חיכיתי למישהו שיתחבר איתי ויעשה אותי מושלם. בעולם הפנטזיה של התאווה, יכולתי לשרוף אין ספור שעות מרותק לחיפוש של אותה רגע “מושלם”, שכאשר אמצא אותו – יבוא מנוח לנשמתי. אבל גם כאשר מצאתי את אותו רגע, המשכתי מיד לחפש הלאה, כי ברגע שהגעתי אליו, המציאות הוכיחה לי שאין דבר כזה ואף אחד לא יכול לעשות אותי מושלם ולעבוד עבורי. אז המשכתי לחפש – ולברוח.

כך היו נראים הצעדים הראשונים שלי בהחלמה. הצעד הראשון שלי היה לפנות לפסיכולוג (בפועל זה היה ממש עשייה של הצעד הראשון בתכנית הצעדים כי הודיתי שאני מכור), אבל הפניה היתה מעורבת עם תחושה ותקווה שסוף סוף יהיה מי שיבצע את העבודה עבורי. כן, אצטרך להגיע לפסיכולוג, לדבר ולעשות מה שהוא אומר אבל את הוא זה שיקח את האחריות. התקווה שקיננה בי היתה שסוף סוף, אחרי עשרים שנים של התמודדות, יהיה מישהו שיקח ממני את המאבק המתיש הזה עם האובססיה לפורנו ולתאווה. אחר כך הגעתי לקבוצות ולצעדים ומיד חיפשתי ספונסר. בתוכי חיפשתי בעצם מישהו שיעבוד עבורי. כאשר יהיה לי קשה, הוא זה שיגיד לי מה לעשות ולי יישאר רק לבצע את הדברים.

אבל היום אני יודע שאין דבר כזה. הספונסר יכול להציב מולי את המראה ולספר מה עבד בשבילו כאשר היה במצבים כאלו, והוא יכול גם לתמוך ולעודד, אבל את העבודה אני חייב לבצע בעצמי. אף אחד לא צונח יחד איתי מהמטוס. אכן בקבוצה מלווים אותי עד לרגע שאני עומד בפתח לקראת הקפיצה אבל את הקפיצה ופתיחת המצנח אני חייב לעשות לבדי.

בתוכנית ממליצים לקבל ספונסר מיד בהתחלה, עוד קודם שמתחילים לצעוד. אצלי זה לא הסתדר מטעמים טכניים, אבל היום אני מודה לא-לוהים גם על כך. בצורה הזאת יכולתי יותר בקלות להבין שאני כאן עם התמיכה של כולם – אבל אני לבד. יש הרבה מי שיכול לעזור לי, אבל את האחריות עליי משאירים בידיים שלי.

ולמרות הכל, ביחד עם כך שדורשים ממני לקחת אחריות על עצמי, את האחריות אני מותיר בידיו של א-לוהים.