כמה טוב שנפגשנו

חווית מהמפגש הארצי הראשון של PA בישראל:

בדקות בהם ניסיתי למצוא את מקום המפגש, שמתי לב פתאום לתופעה שמלווה הרבה את תחילתם של מפגשים כאלה. הרגע הזה בו יש כמה אנשים שהולכים ברחוב לאותו הכיוון. ואתה מסתכל, רגע, הוא גם מחפש את הכניסה, מה, הוא גם משתייך… ואז פתאום הוא מסתכל עלי, ומחייך, ואני שואל את עצמי, רגע למה הוא מחייך? מה, הוא חושד/יודע? ואולי אני סתם פרנואיד…

ואז… נכנסים בשער ביחד, ואי אפשר לחזור לאחור. אני לוחץ את היד לאדם שנכנס לידי, ומחייך בשמחה רבה, פתאום מרגיש בטוח, בבית. ‘ברוך הבא’, אני אומר לו, מרגיש פתאום פרץ של קירבה.

ושוב, כמו בכל פעם שאני נפגש עם קבוצה של מכורים כמוני, אני חש את התחושה הזו. תחושה של שקיפות. אנשים מסתכלים עלי, ורואים דרכי את הכאב.

אנשים מסתכלים עלי, ורואים את הצלקות של הבדידות, של הבושה, של הסוד שהיה ועודנו נעול מפני מרבית השמות והפרצופים המוכרים לי בעולמי הרגיל.

אני מסתכל על אנשים ורואה, הקמט בזווית העין, החיוך הנבוך, תחושת התכליתיות המעושה, הניסיון לשוות מראה של ‘הכל בסדר’, תחושת המבוכה והחרדה החברתית, המועקה של ‘האם יש כאן מישהו שאני מכיר’, וכך, רגשות ומחוות מתערבבים מול עיני וחושפים, באופנים שונים, את רגשותי שלי, את מחוותי שלי.

האם גם אני נראה ככה? האם זה משנה בכלל?

לעתים אני פוגש אדם שהכרתי באמצעות הטלפון, לא ידעתי מי הוא ומה הוא, לא ידעתי בין כמה הוא, אבל כשהוא מזדהה מולי, אני פתאום מזעק, ותחושות חום ושמחה השמורות בדרך כלל רק לחברים קרובים, עולות בי. אני מכיר אותו – אבל מתוכו, רק את האורות ואורות התוהו; הכרות שלי איתו עברה ודילגה על הקליפות והכלים, ועל השיוך המגזרי

כשמתחילים השיתופים, אני חש בדבר ביתר עוצמה. אין מצב שהאדם המאורגן והשגרתי שיתף שהוא גם עושה את מה שאני עשיתי, לא יכול להיות, הרי רק אני לבדי נפלתי ‘בבור’ הזה, או ‘בפח’ הזה. ולא. אני לא הסובל היחיד בעולם, מחד, אבל בכל זאת… ופתאום קורטוב של חיוך מלווה את התיאורים והשיתופים, חיוך המרחיק ביני לבין מה שעשיתי, מה שקרה לי, ומאפשר לקבל, בשלווה, את העובדות של המחלה. ואת הקירבה ההזויה שביני לבין אחרים שסובלים ממנה.

כעבור זמן, אני שם לב למשהו נוסף. החשיפה מלווה בתחושת התרוממות רוח. זו לא רק הארת הפנים שבין המשתתפים (ותודה לכולכם); נדמה לי שבעיקר זו התחושה הנעה בין חווית שחרור הסוד והקבלה העצמית המתלווה אליו, מחד, לתחושת עין טובה. רואים אותי, על כל כולי, ושמחים בי. ואני רואה אותם, על כל כולם, ושמח בהם. כך, נדמה לי שאת המפגש הזה אפפו כותנות האור של ר’ מאיר, באופן המהווה תשובת המשקל הנפשית לאותו עירום בו צפיתי בימי המחלה.

אז נכון, זה מפגש, לא חיים של יום יום, אבל המפגש הזה, בדומה להרבה קבוצות ומפגשים בהם הייתי, מעניק לי את החוויה הפנימית הזו במינונים שונים, ומאפשרים לי לקבל את עצמי, על פגמי, ואת האחרים על פגמיהם, מתוך הכרה רוויית עין טובה, תקווה ואמונה.

תודה שהייתם שם בשבילי.