ההבדל בין ‘רוצה’ לבין ‘הייתי רוצה’

בתקופה האחרונה חוויתי מעידות, אחרי תקופה ארוכה של נקיות איכותית, תקופה שהשקעתי בהחלמה וקיבלתי שחרור מהאובססיה והכפייתיות שלי. עבורי זאת תזכרות לחזור לבסיס וכחלק מכך אני מחוייב לבחון מחדש כיצד אני תופס את המחלה שלי, ואת היחס בין הטיפול בה לבין שאר חיי.

המושג של התוכנית שנתפסתי אליו, בהקשר זה, הוא מושג ‘הנכונות’. התוכנית, מבוססת על שלושה ערכי יסוד: כנות, פתיחות ונכונות. לכאורה, ה’נכונות’ היא הדבר הפשוט מבין השלושה, שהרי אני כל כך רוצה להפסיק, ואני כל כך רוצה להתקדם ולצאת מהמקום השבור שלי, עד שאני מסכים לעשות הכל, אבל ה-כ-ל כדי לצאת מזה. הבעיה, אם כך, היא בפתיחות לרעיונות המוזרים על התוכנית הרוחנית ובכנות שנדרשת על מנת לחשוף את עצמי מול אחרים ומול אלוהים, ללא כחל ושרק. אך במציאות אני שמ לב שהבעיה שלי היא דוקא בנכונות. בתקופה הזו, שמתי לב לפער עמוק בחיי, בין הדברים שאני אומר שאני מסכים לוותר עליהם לבין מה שאני מוותר עליהם בפועל.

אם אחזור לתקופות קשות יותר, אני זוכר כיצד הייתי אומר לאלוהים בתפילה שבורה – אבא, אני אעשה הכל בשביל להפסיק, אבל אחרי התפילה, לא. ‘שנה ועוד שנה, דבר לא השתנה’. לא שיניתי את ההרגלים, לא חסמתי שום פירצה שהייתה מעוררת חשדות שיש לי קשר עם הדבר הזה. לא התנהגתי בשום צורה שהייתה יכולה להתפרש כזהירות. ניסיתי לשמור על תדמיתי כנורמאלי, כמישהו שבינו לבין פורנוגרפיה אין דבר וחצי דבר. ניסיתי להימנע ככל יכולתי מהבושה שתפסתי כנקשרת לתדמית זו. התמודדות עם פורנוגרפיה? אני? לא יתכן!

והאמת, הצלחתי. הצלחתי עד כדי כך שאפילו אני לא הצלחתי להבין כיצד יש קשר ביני לבין הפורנו. נעשיתי מפוצל. אני של היום לא היה אניה של הלילה. ‘אני’ שלבד בבית נהיה באובססיה חסרת כיוון, חסרת אישיות. אבל ‘אני’ שבחוץ נעשה דמות עמוקה ועשירה מבחינה רגשית, בעלת אישיות רחבה ונפש מעניקה. הקריעה בין שניהם רק הדגישה את התפילות הנואשות: אני רוצה להפסיק. אני רוצה להיות אותו ‘אני’ עשיר ועמוק ונחמד ונעים ונורא ואדיר… הייתי רוצה שכל זה יעלם, שאני לא אצטרך להתמודד יותר עם שום דבר.

הבעיה כמובן, היא שזעקות ה’הייתי רוצה’, דומעות ככל שיהיו לא עזרו לי כלל. כיום אני מבין שהסיבה לכך פשוטה: איני יכול להתכחש למי שאני. איני יכול להתכחש לצורך שלי בפורנו. לפיתרון שאני מוצא שם, לריגוש, לפנטסיה על החיבור, הקבלה ההערכה והדימוי העצמי שנקשרת אצלי לריגוש המיני. כמה שלא ניסיתי. כמה שלא שמרתי על שבועות של יובש. הפורנו היה ברקע. או בפועל, או כמשהו שאני כל הזמן מפחד ממנו.

גם כיום, אני מוצא את עצמי אומר לאשתי כלאחר יד “מה? אני אחסום את כל הסמרטפון לחלוטין?”, הרי בעבר, בשל ההתקדמות שלי בתוכנית לא הייתי צריך חסימות אגרסיביות שחונקות את החיים אלא רק חסימות המהוות תזכורת לחוסר האונים. אז מה? ואם מישהו יראה את החסימה? מה הוא יחשוב עלי? הרצון שלי להיות נורמאלי, להיראות נורמאלי. הפחד שלי שיחשבו שאני מתמודד עם פורנו.

וכך, הבושה מתגברת על האחריות, ואני טומן את הראש בחול. עד ההתקף בו הכל מתפרק. ואני שואל את עצמי: איך זה קרה לי? איך הצלחתי בתחכום כה רב לפתוח את החסימה הזו? אבל עמוק בלב אני יודע. מעולם לא התכוונתי לחסום באופן הרמטי. החורים נשארו פתוחים, הבושה הפנימית גברה על הצורך לעשות את מה שנדרש.

כיום, אני שם לב, ה’נכונות’ אומרת לי גם דבר נוסף: המאבק הבסיסי ביותר בצעד הראשון המחודש שלי אינו בפורנו. המאבק הוא בפוזה. אם אני רואה שאני נמשך למשהו שמזיק לי, עלי להימנע מלאפשר לעצמי לגשת אליו (כמובן שאיני יכול להצליח בלא להיעזר בקבוצה ובכוח עליון, אבל זה כבר צעדים שתים ושלוש, לא צעד אחד). לא משנה באיזה מחיר. לא משנה מהן המשמעויות. אם אני מגלה שאין ביכולתי לעמוד במצב מסוים, או עם אמצעי תקשורת מסוים. הדבר מראה שאין ביכולתי להשתמש בו, רק להיום. העובדה שלפני חודש הדברים נראו אחרת אינה רלוונטית. היום. מה יהיה עוד חודש? עוד חודש נשאל את הספונסר ונראה מה קורה. אבל רק להיום, איני מסוגל. עובדה. העובדה שמדובר בעובדה היא עובדה חסרת רחמים. אי אפשר להתווכח עם התקפי האובססיה שפקדו אותי בשבוע האחרון. ההתמודדות שלי, היום, היא עם איפה שאני היום. ומה יהיה עם מחר? מה יהיה עם פוזת המחלים שלי? מה יהיה עם התדמית הפנימית שלי כמישהו שכבר ‘עבר’ ועכשיו הוא צריך להמשיך ולהקתדם. רק להיום זה לא משנה. היום, אני מתמודד עם מה שקשה לי היום.

זו פישרה של הנכונות. הנכונות לעשות את מה שצריך. היום.