רגשות הם לא עובדות
יש אנשים שמסתובבים בעולם ומבחינה חיצונית נדמה שיש להם הכל. בית יפה, רכב חדש, משרה נחשקת, משפחה, אישה, ילדים, הכל. אבל מבפנים, משהו מת בתוכם.
כשאין לנו משהו, כשאנחנו חסרים משהו, ברמה פנימית מסויימת זה נותן לנו לגיטימציה לסבול. זה כביכול מאפשר לנו להרגיש חסרים, ולרוב, אנחנו תולים את כל תחושת החסר הפנימית באובייקט החסר: בבן זוג החסר. במשפחה שאיננה. במשרה הדפוקה. בבית העלוב או בכל מה שלא יהיה… אבל דווקא כשהדברים כביכול פועלים טוב, דווקא כשיש לנו את כל רשימת הדברים שעליהם יש לסמן וי כדי להיות מאושרים, דווקא כאן מתחיל הכאב האמיתי.
כבר מגיל צעיר מאד, נכנסנו לקונפליקט מול העולם הרגשי שלנו, מול הרגשות והתחושות שלנו. בין אם לימדו אותנו ש”אין לנו סיבה להרגיש רע” או “לא נורא זה יעבור” או “הנה קח ממתק ותרגע” או “על זה אתה בוכה? חכה שאני אתן לך סיבה אמיתית לבכות” או “מה אתה מתלונן? אתה יודע שיש ילדים באפריקה שמתים ברעב?!”, לא משנה מה היה המסר שקיבלנו, אבל אם לא נתנו מקום לרגש שלנו, גדלנו עם בעיה.
אם לא קיבלו את הרגש שלנו ופשוט אפשרו לו להיות, אם לא קיבלנו את ההרגשה שזה בסדר להרגיש את מה שמרגיש לנו ושמותר להרגיש, גדלנו עם בעיה.
גדלנו להיות מבוגרים שלא מקבלים את הרגש של עצמנו. גדלנו למבוגרים ששופטים ומבקרים את העולם הרגשי שלנו. גדלנו למבוגרים שמכחישים ומדחיקים את העולם הרגשי שלנו. גדלנו למבוגרים שמסוכסכים עם העולם הרגשי שלנו. גדלנו למבוגרים שמקהים ובורחים מהעולם הרגשי שלנו. גדלנו למבוגרים שמרגישים רע. מרגישים אכזבה ורגשות אשם על זה שמרגיש לנו מה שמרגיש לנו…
ואם אנחנו מסוג האנשים שחווים רגשות בעוצמה, אם אנחנו מסוג האנשים שמחפשים עוצמה רגשית חזקה, אנחנו תקועים לגמרי. לכאורה יש לנו הכל. אבל ברגש, אנחנו מרגישים רע. אנחנו מסתובבים בעולם עם בור שחור ששואב אותנו למטה. אז נכון. הוא לא תמיד שם. לפעמים אנחנו מצליחים להעביר זמן רב מבלי לשקוע לתוכו, אבל הוא תמיד שם.
בור שחור של חסר בחום. חסר באהבה וחסר בקבלה שמלווה אותנו כצל רקע. בור שחור שלא משנה כמה אנחנו טוענים מולו רציונאלית. לא משנה כמה אנחנו מנסים להסביר לו שלכאורה יש לנו הכל ושאין לנו סיבה להרגיש רע. בור שחור, שכשאנחנו בתוכו – בחוויה הפנימית אין לנו כלום!
יש אנשים שללא חום ואהבה, ללא קשר, הם מרגישים חצי מתים. יש אנשים שללא אינטימיות ותחושת שייכות הם מסתובבים בעולם עם דיכאון סמוי ועם חוסר חיבור בסיסי לחיים. יש אנשים שללא אנרגיה רגשית, אין להם טעם בחיים האלה. אין להם סיבה לחיות.
וככל שהפער בין הסטטוס החברתי החיצוני שלי לבין הבור השחור הפנימי שאני סוחב על עצמי גדול יותר – המצוקה גדולה יותר. החנק גדול יותר. הבדידות גדולה יותר. המלכוד גדול יותר.
אבל כיוון שכלפי חוץ הכל נראה מאד נוצץ, הבדידות הרגשית הפנימית היא איומה. זה מסוג האנשים שמרגישים שאם הם היו מתאבדים – אף אחד לא היה באמת מבין למה זה קרה.
אז מה באמת עושים בשביל להרגיש טוב יותר? מה באמת עושים בשביל לחוות חיבור לחיים ותחושת משמעות? התכנית מלמדת אותנו דבר ראשון להפסיק להילחם, ובמקום זה לשחרר ולהרפות. זה בסדר להרגיש רע. מותר להרגיש לא מרוצים. מותר לכאוב.
מה שאנחנו מרגישים, זה בסדר. לרגש אין הגיון. כל מה שמרגיש לנו הוא לגיטימי. כל מה שמרגיש לנו הוא בסדר. כל מה שמרגיש לנו הוא מותר.
ואז, כשאנחנו מרפים ומשחררים, כשאנחנו מאפשרים לעצמנו את הלגיטימציה להרגיש את כל מה שעולה ואת כל מה שמרגיש, כשאנחנו משחררים את השופט הפנימי שלנו, את הטוב והרע, את המותר ואסור, ופשוט מקבלים את מה שעולה בחמלה ואהבה, אנחנו פנויים לשלב הבא…
זה השלב של ההכרה שמה שאנחנו מחפשים, אף פעם לא היה באמת בחוץ. הכל נמצא בתוכנו. הקשר, האינטימיות, השייכות, תחושת המשמעות, הם כולם כבר כאן בתוכנו, ומה שנשאר זה רק לפתוח את הלב, להתחבר לעצמנו, להתחבר לאלקים שהוא כל יכול ולפנות לו את הדרך להאיר את אור החסד שלו בקרבנו.