לחיות נורמלי

לאחרונה אני חושב מה בעצם הצעדים עושים לי. ונפלה בי תובנה שהצעדים בסך הכל מלמדים אותי לחיות נורמלי. ואתן כמה דוגמאות:

* כשמדברים על התחדשות רוחנית זה נשמע דבר לא רגיל. עד שמבינים שלא מדובר כאן על איזו חוויה מיסטית. מדובר בעיקר על חיים במודעות להשגחת א-לוהים ואהבתו בכל חיינו.

* חוסר אונים, פגמי אופי – למרות שזה נראה משהו מאוד כבד, זה בסך הכול הכרה בעובדות והתנהלות לפיהם. בסך הכול להוציא את ראש בת היענה מהחול… זה אומר שאם אני רואה שכל פעם שאני נוגע בתנור אני נכווה – אז אני מפסיק לגעת בתנור… הכרה פשוטה ביותר.

* לקבל את המציאות – מה שנראה לנו כל כל קשה. תכל’ס, זה אומר שאני מפסיק לדמיין שאני יכול להרגיע את גלי הים, ומתחיל לקחת משוט ולהתנהל על פני הגלים. אם עד כה הייתי מתבלבל לגמרי ויוצא משלווה בכל פעם שמשהו קטן בחיים לא הלל כמו שחשבתי, אז אני מתחיל להתנהל נורמלי. להבין שככה זה בחיים, ואפשר להתמודד.

* מדבר עם חברים – כל פעם שאני עושה את זה ומתפעל כמה זה עוזר לי, אשתי מזכירה לי שזה הדבר הכי נורמלי לעשות. בן אדם צריך להוציא מה שבלב שלו, בן אדם צריך חברי אמת. שלסחוב הכל לבד בלב ולהציג הצגה – זה לא נורמלי, חולני וכואב.

* והכי חשוב – אני לא משתמש בפורנו. כמו בן אדם נורמלי שלא חושב שאם הוא עייף, כועס, משועמם, נבוך, בודד – הוא חייב לאונן או לראות פורנו, גם אני לא ממשיך באמונה הזו.

פשוט עד היום התרגלתי לחיים לא נורמלים. חשבתי בצורה עקומה: שאני צריך לסחוב לבד, שאני לא חולה, שרוחניות היא ניתוק מהעולם, שאי אפשר להתמודד, שהעולם צריך להתנהל כמו שאני חושב, ששימוש הוא תרופה מצילת חיים..

וכמו שאומרים הוותיקים: זו בסך הכול תכנית פשוטה לאנשים מסובכים…