כואב לך – תצמח!

“מדי פעם אני נסוג לאמונה באלוהים של עונש, שהוא מתכוון לתפוס אותי. כאשר זה קורה אני מבקש מאלוהים להסיר ממני את המחשבה ואני נזכר עד כמה הוא אוהב אותי. איך אני נשאר מפוכח היום? זה פשוט. אני עושה את אותם הדברים שעבדו עבורי כשהגעתי לראשונה לתכנית ואני מתפלל לרצון שלו עבורי.” (מתוך “חברים מספרים” על צעד 11, צעד קדימה לפעולה)

היום גירדתי פצע. קיבלתי תשובות מבדיקה והם החזירו אותי אחורה, לימים של ניהול פנקסים מול אלוהים. כבר בהתחלה הגלד נקרע ומעט אחר כך התחלתי לדמם. לא יכולתי להפסיק. לבסוף, בשביל הגראנד פינאלה, זריתי קצת מלח מלמעלה.

אני לא נהנה לערוך את החשבונות את אלוהים, לחזור לדפוס חשיבה של “שכר ועונש”. זה כאב ראש גדול, אבל זה בדיוק מה שקרה היום.

הספונסר אמר לי לפני כמה ימים: “כשביקשתי מאלוהים סבלנות הוא נתן לי פקק תנועה. הוא נתן לי תור בסופר. לא בגלל שהוא לא אוהב אותי, להיפך”. היום הוא נתן לי תשובה שלילית. אז הנה שחר, זו ההזדמנות שלך לגדול רוחנית. בוא תתרגל את האמונה שלך.

כואב לך – תצמח. אל תברח, לא מעצמך ולא מאלוהים. לאן זה הוביל אותך?

תצמח.

יש לי כוח גדול. הוא יודע מה נכון וטוב עבורי. אין לי באמת סיבה לפחד, כי הוא יודע לנהל את החיים שלי ודאי טוב יותר ממני.

אם אני לא בטוח במאה אחוז בכך? אז כמו שג’ו וצ’ארלי אומרים: “לפחות הם לא ינוהלו על ידי אידיוט”.

כל זמן שחשבתי שאני אחראי על גורלי, החיים שלי נוהלו על ידי מאות סוגים של פחדים. זה מאוד הגיוני: אם משהו לא מסתדר כמו שאני רוצה, זה בגללי – הייתי יכול לעשות אחרת, הייתי יכול לומר אחרת. יש סיבה אמיתית לפחד.

אבל מה אם מראש, נקודת המוצא היא שאני לא שולט בסיטואציה מולה אני ניצב היום? האם גם אז יש סיבה לפחד?

אם אומר לכם שעכשיו, אחרי שכתבתי ושיתפתי ונכנעתי והתפללתי אני לא מפחד, אשקר.

אבל זה בסדר.

הספונסר שלי טוען שמותר לפחד, במידה. זה רגש אנושי ונורמלי. טבע האדם לפחד, אחרת היה מכניס יד לסיר רותח או קופץ מקומה שלישית.

אנחנו צריכים תבלינים בחיים. אצלי, בתור מכור, הפחד לא מווסת. אני קצת מגזים איתו – שופך קילו פחד במקום קורט.

רק להיום אני בוחר לתת לרגשות שלי מקום. לקבל את זה שאני מפוחד, ולדעת שיש לי אבא אוהב שאני יכול וצריך לדבר איתו הרבה היום. לבקש ממנו שיסיר ממני את הפחד והאימפוסיביות והרחמים העצמיים ויכוון אותי לעבר מה שהוא רוצה שאהיה היום.