חושש להתקשר לבקש עזרה

חבר חדש כותב:

משום מה לא זורם לי הענין הזה של להתקשר לחברים כדי לבקש עזרה. לא יודע בדיוק למה, אולי כי אני לא רוצה להיות קרציה לשני, שיאמר לעצמו עלי, “אוף, הוא שוב מתקש”.

אז מה עושים? אני מרגיש שזה חשוב ואני צמא לקשר, ובנוסף לכך פתאום התפנה לי מלא זמן שהייתי עסוק עם כל הזבל…

חבר ותיק מגיב:

קודם כל, תודה על הכנות. זה צעד גדול להחלמה!

לגבי החשש להתקשר לחברים אחרים, אני זוכר את התחושות האלו היטב, ואת המחשבות “מה פתאום להתקשר, ולא נעים, והוא בטח עסוק”, אבל בסוף התגברתי על זה והיום אני מתקשר לחברים באופן שוטף.

מה עזר לי? לפני כמה חודשים חזרנו במוצ”ש חורפי מההורים של אשתי. כשהגענו הביתה, אחרי 12 בלילה, לא מצאנו את המפתח לבית. חיפשנו בתיק, בכיסים, בכל מקום ולא מצאנו. בחוץ פחות מ10 מעלות, ואנחנו עם 2 ילדים ישנים… יש מפתח אצל השכנים, אבל לא נעים להעיר אותם בשעה כזאת. הם בטח ישנים, בפיג’מות… אבל אין ברירה אחרת…

אני למדתי מזה לגבי להתקשר לחברים. אין לי ברירה. לא נעים, אבל אין לי ברירה אחרת. בעיקר לא נעים לנו ואנחנו מתרצים את זה שלא נוח לחבר. אז רק בשביל למחוק את התירוץ הזה:

א. לענות ולהקשיב זה החלמה לא רק למי שמתקשר לבקש עזרה, אלא לא פחות גם למי שהתקשרו אליו. בדרך כלל חברים מנצלים את ההזדמנות כדי לשתף גם כן.

ב. לא חייבים לענות (זה שירות, זו החלמה, אבל זו לא חובה). אם לא מתאים אז לא עונים (זה יפה לחזור אח”כ, אבל ודאי לא חובה, מובן ומקובל).

ג. מותר להתקשר בלילה. כל חבר זוכר שגם לו היו לילות רבים שהוא היה צריך לשתף. אבל זה מובן לחלוטין שלא כולם יכולים לענות. אני נוהג לשים את הטלפון על שקט כשאני הולך לישון או כשאני בשיחה חשובה, מהסיבה הזאת.

ד. כשרוכשים חברים, לא מרגישים קרציות. החברים הכי טובים שלי הם אלו שהתקשרו והתעקשו על קשר.

לגבי הזמן הפנוי – תמלא אותו בחיבור. יש תכנית שלמה, עם הרבה דברים טובים: לקרוא ספרות, לכתוב אסירות תודה, לעשות פעולות, טלפונים ובעיקר לעבוד על הצעדים.

אני ממש מרגיש שנס שהתכנית לא רק עוצרת אוננות. כי אז הייתי נשאר קרח מכאן ומכאן – בלי סיפוק מהתאווה, ובלי סיפוק בחיים. עכשיו אני מכיר את עצמי, חווה חיבור, מתחיל להכיר את א-לוהים האוהב ולחיות חיים מלאים.

מאחל לך את כל הטוב שבעולם!