החיים בשחור לבן

הדגל שלי הוא שחור ולבן. הנקודה הזו התחדדה בעקבות שיחה עם חבר וכשכתבתי היום לספונסר כבדרך אגב, שהקשר עם אשתי הפך אתמול איכשהו “מאפילה לאור גדול ומסנוור”, הוא כתב לי בתגובה:

“החיים הם לא שחור לבן. זה לא רק טוב מאוד או רע מאוד. צריך לזכור שיש גם הרבה אמצע. ככה בזמן הטוב לא שוכחים שיגיעו זמנים קשים, ובזמנים הרעים לא כותבים דברים כמו שכתבת בפורום (ואגב ניסיתי להזכיר לך בטלפון בעדינות שהיו לך גם זמנים טובים בזוגיות, אבל לא היה עם מי לדבר…)”.

ובהמשך, משפט המחץ: “השחור-לבן הזה הוא אחת מאבני הבניין של המעידות”.

זה נכון מאוד לגביי. הטוטאליות שבה אני רואה דברים. כשאני ואשתי בזמנים הכי טובים שלנו, אני על גג העולם, ויום אחר כך כשהעסק קצת מצטנן – אני לא מבין לאיפה נעלמה האהבה הגדולה. ולחילופין, כשיש מריבה קשה – אז זה, ואך ורק זה, כל מה שיש בינינו וכל הקשת הרחבה של המצבים הנוספים שיש בינינו – היא רק היסטוריה ישנה, בלתי רלוונטית ולוטה בערפל השכחה (איך אני מרוצה מהביטויים האלה שנשלפים לי אחד אחד… ).

וזה לא רק בנישואין. אם מאוד מפרגנים לי אני מרגיש טוב (אבל לא בגג העולם, כי הפרפקציוניזם לא נותן לי מנוח, עד כדי כך שהמחמאות יוצרות אצלי מין עלבון פנימי. המחמאה מדגישה עבורי כמה חלקיים ולא מקצועיים ההישגים שלי). אם מבקרים אותי, ובעיקר קשות, חרב העולם. אם נתתי היום סטירה לילד שהציק לאחיו והרגשתי רע בעקבות כך, זה שהוא אחר כך ביקש את קרבתי באופן מאוד טבעי וספונטני והיו לנו הרבה קטעים טובים ביחד, לא מצליח לטשטש ולאזן את זה. אני אבא דפוק וזהו.

איכשהו ממרתפי זכרוני אני דולה איזה שהוא דיון שהיה לי אודות הקושי שלי לראות את חצי הכוס המליאה. זה כנראה נובע מאותו מקום. לראות את חצי הכוס המליאה זה אומר להיות מאוזן. זה אומר לראות שעם כל הקשיים יש גם זמנים טובים, ושעם כל האופוריות יש גם עוד הרבה מה לעבוד והרבה מה לתקן.

ועוד משהו: החיים בשחור לבן הם מאוד מרגשים. (כמעט) תמיד קורה משהו קיצוני (האמנם?). תמיד יש אקשן. החיים באפור, לעומת זאת, כמו שהם נשמעים, הם פחות חדים ובועטים. יותר בנאליים. יותר משעממים. לא פלא שאני מבכר על פני החיים באפור את החיים בשחור לבן.

אבל, לאמיתו של דבר, החיים בשחור לבן הם לא חיים. אני לא באמת חווה את מה שקורה כפי שהוא קורה. אני חווה פרשנות מנותקת מהמציאות. אם חפץ חיים אני – אז רק החיים באפור הם אופציה. רק במורכבות הזו אני נוכח באמת. הטוטאליות גורמת לי להתחמק מאחריות. המורכבות גורמת לי לנסות לבדוק מה אני בכל זאת יכול לעשות כדי לשפר את מצב התסבוכת הזו. למשל – ללכת לישון עכשיו.