צעד ראשון: למה להודות בחוסר אונים?

מהו “חוסר אונים”? מדוע כל מכור לפורנו צריך להודות בתבוסה? למה היא צריכה להיות מוחלטת?

התאוה הקיזה מאיתנו את העצמאות, שדדה מאיתנו כל כח רצון להתנגד לדרישותיה המופלגות, הדחף הכפייתי בהתקף של תאוה היה כל כך חזק שכל מה שניסינו בכדי לא להתאוות, לא צלח, והיינו במצב של חוסר כח מול חולשה מחריבה. מי שלא משלים עם אמת פשוטה זו ולא מודה בה, לא ישתחרר “מהדיבוק הנפשי האכזרי והערמומי”, מחשבות לא שפויות חוזרות ונשנות, שניתן לשלוט בתאוה בצורה מבוקרת. רק מי שפגש “בתחתית” ועבורו התוכנית היא ענין של חיים ומוות, נפשי, מוסרי, רגשי, (ולעיתים אף פיזי ממש), אדם שהובס בנפשו פנימה, יהיה נכון לבצע פעולות מנוגדות לעצם אישיותו כמו, כנות ופתיחות חסרי פשרות.

*

כשהגעתי, ציפיתי לפיתרון פלאים שיקח ממני את התאוה, ובצעד הראשון גיליתי שלוקח זמן להיות מוכן לוותר עליה לחלוטין ולחיות בלעדיה. אינני מסכים לעשות הכל, רק כשהסכמתי לעשות פעולות ‘ולפטר את השכל וההגיון’ שהרסו לי את החיים, הדברים התחילו לעבוד, בלי שהבנתי כיצד, זהו הנס שקורה בתוכנית, הבנתי שלי לא מגיע שום קרדיט על הנקיון כי זו לא עבודה שלי, לקח לי זמן להפנים זאת, כיום אני יודע שזה נכון.

 רק כשהודיתי שאני חסר כח אמיתי לחלוטין יכול הייתי להרפות מהכח המדומה…
 לא ניתן להחזיק בשתי מקומות שונים באותה יד בו זמנית…
 אני מרגיש חוסר אונים באמת, רק כשאני לא מנסה לשלוט בבלתי נשלט…
 הכח שלי לא מספיק מול התאוה, כמו שחליפת צלילה לא תגן עלי מפני כריש…
 ההודאה בחוסר אונים היתה הזעקה הראשונה שחלפה מעל לחומות שבניתי סביבי…
 חוסר אונים – למרות שזה לא הגיוני עשיתי זאת ואמשיך לעשות זאת…
 חוסר אונים – אני לא יכול עם, אני לא מסוגל בלי, אין לי יכולת ומושג איך אפשר להפסיק.

אשאל את עצמי: אני באמת חסר כח? אני נוהג כמי שנחל תבוסה מוחלטת?